ותפסתי אותן עם רגליי.
הורדתי את הסווטשרט הגדול רק כדי שהקור יוכל באמת לחדור
לעצמות, לרעוד קצת.
זה היה כמעט כמו להיות לבד, באמת.
אני מתאמנת.
זה לא בריא כבר, ואיך שלפעמים שאני הולכת לישון אני דומעת
מפחד, וכל דבר קטן פתאום מתעצם אתך.
(מוזר, תמיד בבוקר הכל יותר רגוע. למרות שבשניה שאני מתעוררת,
הכל חוזר אליי.)
כבר עדיף לחתוך את זה. אבל הידיים שלי כבולות מרוב שינה כזאת
בלילה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|