פרק א'
אריאל חושב לעצמו עכשיו שהוא רוצה, כל כך רוצה, להאמין.
מחוץ לבית כנסת שהוא בכלל לא מכיר ואף פעם לא התפלל בו, עם
סיגריה וקולה, הוא חושב לעצמו, אם רק יכולתי לעזוב את כל זה
וליפול על הרצפה שם ולבכות לאלוהים את כל הדברים שעוברים לי
בראש. הוא אוהב את הטעם המתוק של הקולה שמתערבב עם העשן
והמרירות בגרון. איכשהו זה תמיד נראה לו שכשהוא מעשן הוא דוחף
עוד פנימה לריאות ולראש את העשן של הגראס מכמה שעות קודם לכן.
מחוץ לבתי כנסת תמיד יש ספסלים ונוח לו לשבת שם בלילה מאוחר,
כשהוא לא יכול להיות בבית, ולא יכול לשמוע מוזיקה, וצריך את
השקט של אמצע שום מקום. או של מחוץ לבתי כנסת. הוא כל כך רוצה
לבכות כמו ילד קטן, על זה שהוא לא יכול להאמין, לא יכול להמשיך
קדימה עם הדת, לא יכול לומר לעצמו שזו האמת וזו הדרך וקדימה
לעבודה, לזנוח את השטויות, להתחיל ללמוד ולהעמיק, אולי אפילו
להצטרף לאיזו ישיבה, שיראו לו את הדרך קצת. מה זה משנה אם זו
האמת או לא. אם אתה מאמין שזאת האמת אז כנראה שזה נכון לגביך.
אחרי הכל אנחנו כולנו מסתובבים בתוך ריק אחד גדול, ומדמיינים
בתים ועצים ומכוניות, מחזיקים סיגריות דמיוניות בין אצבעות
שכנראה שגם הן פרי הדמיון שלנו. חבל שאי אפשר להיכנס לבתי כנסת
בלילה, כי הם מאובטחים, ספרי תורה שווים הרבה מאד כסף. חבל
שבתי כנסת הם לא קצת כמו כנסיות. חבל שאי אפשר להיכנס פנימה
ולהתכופף על הרצפה ולבכות ושיבוא איזה כומר וישאל אותך 'מה
קרה, בני, מה קרה?' ובין הדמעות והאף הנוזל תענה לו שהכל קרה,
הכל.
אני מתיישבת ליד אריאל בשקט, אף אחד מאיתנו אפילו לא טורח
אפילו לומר שלום לשני. אנחנו מקבלים את הנוכחות אחד של השני
בהסכמה שבשתיקה, ברית שאין ברירה אלא לקיים אותה, אנחנו שנינו
באותו מצב ונוכל להבין אחד את השני מתוך השתיקה, רק אנחנו ולא
אף אחד אחר. הוא זורק את הסוף של הסיגריה על הרצפה ומסתכל עלי
במבט של הכרת תודה על זה שאני שם. "רק אל תגיד לי שאתה מגן עלי
כשאתה שם, בחיי, אני שונאת שאומרים לי את זה, לא ביקשתי מאף
אחד שיגן עלי, לא ככה. כל מה שאני רוצה זה שתצאו משם, שהם יצאו
משם, זאת לא הארץ שלנו. מספיק שלקחנו להם אינספור אדמות
אחרות." כשאני מסיימת את המניפסט שנינו מסתכלים אחד על השני
בגיחוך וצוחקים צחוק חרישי. פשוט כי זה ציטוט מדויק של ריב כל
כך ישן. עוד לפני שאריאל השתחרר מהצבא, וכשאני אומרת 'השתחרר'
אני מתכוונת, על פרופיל 21. אריאל ואני אוהבים להוציא
מהבוידעם כל מיני משפטים ישנים מכל מיני שיחות וריבים, ממחזרים
את עצמנו שוב ושוב ונהנים מכל רגע.
כשאיזשהו משהו בבית שלנו נדפק או מתקלקל, אמא שלי תמיד נורא
רוצה לתרום את זה לאולפנה או לישיבה אבל היא אף פעם לא באמת
עושה את זה בסוף. רק את הספה הישנה שהייתה למטה אחותי הקטנה
אמרה שממש צריכים בסניף ואמא אמרה שבכיף ויום אחרי זה באו לכאן
כמה מדריכים שלה ונתנו לי את חיוך הדוס-אל-דוס, איי נואו יו,
אבל את נעלמת אי שם ואנחנו המשכנו לנו לאן שצריך להמשיך, וכן,
אמא שלך יכולה להמשיך להסתכל עלינו ככה, אבל אנשים כמונו אף
פעם לא יצאו עם מישהי כמו הבת שלה. בשלוש ארבע ו הם הרימו את
הספה, אמרו שוב תודה רבה לאמא ויצאו מהבית, שואלים אחד את השני
שאלות כמו באיזה שעה מפקד ומתי הפעולה ואם צריך לדבר עם
החניכים על העניין הזה של לאחר לתפילה, ושבני עקיבא זה מסגרת.
שאסור לזלזל בתפילה.
מאז שהתנתקתי מהם באופן סופי ונצמדתי לאריאל ולוויכוחים האין
סופיים שלנו בגני שעשועים אפלים, מתמכרים לנו לאט לניקוטין
ולשיחות העצובות והאין סופיות שלנו, ההימנעות מלראות אותם
הייתה סוג של שקט: לראות אותם מהלכים בביטחון באמצע הרחוב ולא
מתחבאים מאחורי השיחים, מדברים בקול של מי שיודע את האמת ומי
שנוגע בה כל יום פתח שוב את פצע הספק והאשמה וכל כך שנאתי
להסתכל על עצמי מתוכו. כשאחותי הקטנה הלכה על כל האבנים של
המסלול הנכון ונכנסה להדרכה והבית שלנו המה את הקולות שלהם
הייתי כבר יותר מדי רחוקה בשביל שיהיה אכפת לי.
הוא הגיע מהבקו"ם ישר אליי, זרק את התיק הגדול על השטיח של
החדר שלי, התיישב על המיטה ואיכשהו התחיל לבכות. היינו אז בפסק
זמן. הפסקה. אני רוצה לראות מה אני מרגישה אלייך, אנחנו דבוקים
אחד לתחת של השנייה מכיתה י'. אני רוצה לנשום אוויר אחר ואני
רוצה להכיר אנשים אחרים ותפסיק להגיד שאתה צריך אותי, והוא
המשיך לצלצל בשעות ט"ש שלו, היי. מה שלומך. למה את שותקת.
השתחררתי.
"תספר לי את הסיפור על השחרור שלך", אני לוחשת אליו, חצי
מתפנקת, תוך כדי שליחת ידיים אל הכיסים שלו ושליפה זריזה של
קופסת סיגריות ומצית. אריאל נראה לא מרוצה, ובטון עצבני משהו
הוא מפטיר לעברי שאין לו כח, שאני כבר מכירה את הסיפור בעל פה
והאם לנצח נמשיך לחפור ככה בעבר, לשחזר שיחות ישנות ולספר אחד
לשנייה על דברים שאנחנו כבר יודעים בעל פה ואת כל הפרטים. אני
מציצה בשעון, השעה עוד מוקדמת יחסית, ויש לנו כמויות של זמן עד
שנחזור הביתה מסוחררים מעייפות בזריחה. פעם היה קצת יותר קל,
היינו מתגנבים לבית שלי או שלו, ונשארים בחדר הסגור עד הבוקר,
אבל זה היה בתקופה של התשוקה הגדולה. כלומר, גם עכשיו יש תשוקה
גדולה, אבל עכשיו אריאל מעדיף להשאיר אותה סגורה, והוא לא רוצה
להתכרבל מתחת לשמיכה במיטות הקטנות שלנו ולהיסחף עם התשוקה עד
הסוף, רק בשקט, שההורים לא ישמעו. אריאל קמל לי מול העיניים,
ואני לא מצליחה לעשות שום דבר כדי לעצור את זה. רק לבוא לשבת
איתו בלילות הריקים האלה, לדבר ולעשן ולהסתכל איך מדי פעם
צונחת לו דמעה מהעין עד לסנטר והוא מתעלם ממנה בהפגנתיות, הקול
שלו אפילו לא רועד, רק הדמעה הזאת שבאה להראות לי כמה הכל
לגמרי לא בסדר.
אני כבר לא יכולה לשבת על הספסל הקשה והעצוב הזה, שכובל את
שנינו בעגמומיות ללא מוצא, אז אני לוקחת לאריאל את היד ומובילה
אותו ברחובות המתרוקנים של העיר הזאת. "לאן הולכים" מתלונן
הבחור הזה שהוא בקושי בן עשרים אבל בשבועות האחרונים מתנהג כמו
בן מאה, אפילו לא שם סימן שאלה בסוף השאלה שלו, רק אומר את זה
בטון של תלונה אינסופית כלפי כולם. אני מלטפת לו את הגב ואת
הכתפיים ואת הבטן, ותוהה מתי הוא יפסיק אותי, סופרת שניות עד
שהוא יוריד ממנו בעדינות את היד שלי. 34 שניות והוא באמת
מוריד.
כשאנחנו מגיעים הוא מגחך אל עבר הסמל של לוחות הברית עם
השיבולים בצד. אני מחייכת אליו חיוך שכולו תוכניות זדוניות,
ובשלווה מוציאה מהכיס צרור מפתחות ופותחת את הדלת הכחולה
שמעליה כתוב באותיות עקמומיות משהו "בני עקיבא". הוא מסתכל עלי
בפליאה ומתעניין מאיפה המפתחות, משתתף בעליצות הפורצת שלי
כשאני נשענת על הקיר ואומרת לו שאני יכולה להשיג מה שאני רוצה,
ובעיקר גישה לכל מקום, ובקלות. אחרי שנייה משתנה לו הפרצוף,
"די, די, בואי נלך מכאן, המקום הזה עושה לי למות". אריאל של
פעם היה פשוט מתפרץ איתי פנימה ומתחיל להשתולל איתי בכל המבנה
הריק, ואני, מתוך רגשי כבוד והמון אהבה לאריאל של פעם, לא
מתייחסת לבקשות של האריאל החדש לעוף מפה ומהר, דוחפת אותו
פנימה ונועלת אחרינו את הדלת.
הקירות לבנים לחלוטין, בדיוק סוידו לקראת צביעה וציור מחדש. זה
חוסך מאיתנו הרבה עבודה. מפתח אחר בצרור הפלאים שלי פותח ארון
ציוד, ואני מעבירה לאריאל את כל צבעי הגואש שאני מוצאת בארון,
ויש הרבה. הוא מוצא גם צלחות פלסטיק באחד המדפים, ובריכוז
מופרז הוא ממלא לנו צלחות בורוד וכחול ואדום וירוק, וגם מתחיל
לערבב וליצור צבעים חדשים. אני מוצאת ערימה של מכחולים
ומברשות, מוסיפה אותם לערימת הציוד ההולכת וגדלה שלנו. בחדר
לידינו מוצב ארון קודש שמביט בנו בתיעוב ובזעם על הגזילה הזאת
של ציוד יקר ערך. אני עוצמת את העיניים ומעבירה את המחשבה הזאת
הרבה אחורה בראש, למקום שהיא לא תפריע לי בו. המטרה מקדשת את
האמצעים, המראה של הבחור שיושב על הרצפה ומשחק עם הצבעים
בצלחות שווה הרבה יותר מזה, אני מחליטה גם לסגור את הדלת.
עכשיו אנחנו לבד בחדר סגור.
שנינו לוקחים מברשות גדולות וזורקים את הצבע על הקיר הנגדי
בתנועות גדולות ושמחות. הצבע ניתז על הרצפה ועל התקרה, ועל
הקירות האחרים, ועל הדלת, ועל שנינו. הבגדים שלנו מוכתמים. עם
מכחול קטן אני מתחילה לצייר קו ורוד ומפותל לאורך כל הקיר,
בזמן שאריאל עם מברשת בינונית מצייר דשא ירוק בצידי הקיר. מדי
פעם שנינו מסתכלים אחד על השני במבט נבזי, ומתחילים לזרוק אחד
על השני רסיסי צבע, ושנינו מלוכלכים ופרועים וצבעוניים, אנחנו
מתחילים לרדוף אחד אחרי השני ולהתנשף, והוא צוחק את הצחוק הישן
שלו, לא גיחוך קטן וציני, אלא בקולי קולות, והפה פתוח לרווחה,
וכל השיניים נחשפות, והוא מחזיק את הבטן והעיניים שלו, הו,
העיניים שלו. אני מורידה את החולצה כי נמאס לי להתלכלך, ונמאס
לי להיות לבושה, ובעיקר נמאס לי מחודשים ארוכים של דיבורים בלי
סוף וחבר הכי טוב שמנסה באדיקות להרוג לעצמו, וגם לי בדרך, את
התשוקה. הקיר שלנו מתמלא נקודות ופסים ונתזים ואני מתפשטת,
אריאל מסתכל עלי בעיניים רעבות ואני משכיבה אותו על הרצפה,
מסתכלת לו עמוק בעיניים וצועקת: "תפסיק להרוג לי את התשוקה,
אתה שומע? ת פ ס י ק ל ה ר ו ג ל י א ת ה ת ש ו ק ה!"
תאהב אותי כבר.
פרק ב'
כשצנחנו עייפים אחרי האנחה האחרונה על הרצפה של החדר, אריאל
שכב עם הגב אלי וסיפר על השבתות האלו אחר הצהריים, שהיה עומד
עם הסידור המתפרק ומסתכל על המדריכים המתנועעים ועל הילדים
שניסו לדבר בלי שהמדריך יראה אותם ושוב על המילים האלה. תמיד
היה שם את אותו ריח, של מים של מזגן של בושם של דתיות והזיעה
החמצמצה של כולם. והרעשים, מלמולי התפילה החרישיים והילדות
שמצחקקות מאחורה והבנים שמסתכלים עליהן כי המחיצה תמיד כזאת
שקופה. הידיים שלו היו תמיד נורא מזיעות בתפילה והוא לא ידע
איפה להניח אותן, ואם מותר לשים ידיים בכיסים בתפילה ובכלל. מה
עושים אז עם הסידור.
הוא זכר מדריך אחד, שאת שמע ישראל הוא היה צועק, מרים את הראש
למעלה וצועק וצועק וצועק, כאילו מתחנן לאלוהים שישמע אותו.
אריאל הרגיש נורא נבוך מזה אז והוא מרגיש נורא נבוך להיזכר
בזה, במיוחד כי הוא לא יודע אם הבחור ההוא באמת צעק או שזאת
הייתה סתם צעקה חינוכית. סוג של. להראות לילדים הקטנים האלה מי
הבוס. אריאל הסתובב אליי וחייך את החיוך העצוב שלו.
אבל למה, אני שואלת אותו, למה אנחנו ממשיכים להתפלש בזכרונות
האלה כל הזמן? אם כבר החלטנו לצאת מהעולם הזה, אם אנחנו
משכנעים את עצמנו שאנחנו חיים את החיים האחרים, שאולי הם פחות
טובים מבחינות מסוימות, אבל זה מה שנכון עבורנו, אז למה אנחנו
כל הזמן עושים צעדים אחורה? למה בלילות אנחנו יושבים ליד בתי
כנסת, סניפי בני עקיבא, חופרים ומתפלשים בכל מה שמריח מדת
וזכרונות כואבים של כפירה בעולם של קודש?
הרצפה כל כך קרה, אז אני מתקרבת לאריאל ומנסה להתחמם, אבל
בעדינות הוא מסיט לי את הידיים. ככה הוא תמיד, בעדינות, כאילו
כדי לומר לי 'זה לא שאני לא נמשך אלייך, זה פשוט ש... את
יודעת'. אני שמה לו את הידיים על הראש. הוא מוציא את הראש
מכפות הידיים שלי ומסתכל בי במבט חסר אונים, ואני מתאפקת שלא
לפרוץ במסכת צעקות לעברו. הגוף שלי כל כך רגוע ומסופק אבל בתוך
החזה הלב שלי מתכווץ וכואב, והניגוד הזה מפרק אותי לרסיסים
חדים. בתוך העיניים שלי מתפתחות להן התחלות של דמעות, ובתוך
הגרון מתחיל הלחץ המוכר, ואני מתהפכת על הגב, נועצת עיניים
בתקרה, בקיר המקושקש, בערימה של הצבעים שמונחת על הרצפה לידי,
ולא יודעת מה לעשות ומה לומר. רציתי להציל את אריאל, רציתי
להחזיר לו את התשוקה, אבל בכל פעם שאנחנו מתקדמים הוא נסוג
לאחור. הוא מחזיק לי את היד ושם אותה על העיניים שלו. ככה תמיד
היינו עושים כשאחד מאיתנו היה בוכה, לוקחים לבנאדם השני את היד
ושמים על העיניים, שירגיש את הדמעות וידע כמה עצוב ויחבק. כל
הזמן בכינו, אנחנו, מנסים להתבגר ביחד אבל בעיקר מפילים אחד את
השני לתהומות עמוקים יותר ויותר. עכשיו העיניים של אריאל
יבשות, ואני מלטפת לו את העור שליד העיניים בעדינות. אם הוא
מזיז לי את היד, אני חושבת, אני הולכת מפה, ולא חוזרת אף פעם,
ועכשיו אני מתכוונת לזה ברצינות.
אבל אריאל עוצם את העיניים לאט, מהדק את היד שלו על היד שלי
ונושם עמוק.
כשהוא היה בכיתה י' היה לו ויכוח ענקי עם הרב של הכיתה שלו,
בסוף אריאל התחיל לבכות מול כל הכיתה של הבנים החרמנים
והמזיעים ואמר שאין לו כוח כבר להתווכח. שאין אלוהים וזהו,
שהשמיים ריקים. אריאל לקח את התיק שלו ויצא החוצה והכל היה כל
כך חם וכל כך דביק והוא עמד מחוץ לדלת והסתכל עליה ואז הלך
וניסה לחפש לעצמו מקום לבכות בשקט וזה לא היה כל כך קשה,
הישיבה הייתה ריקה כי כל הבנים היו בתוך השיעורים שלהם,
והמסדרונות הריקים היו מלאים בקולות של מורים ושאלות ותפילות
רחוקות וארמית ומתמטיקה ואריאל צנח אל הרצפה ובכה, שזה היה
מוזר, כי אף אחד לא בכה בישיבה. אף פעם הוא לא ראה אף אחד בוכה
בישיבה.
הרב של אריאל יצא החוצה ושם את היד על הכתף שלו ואמר לו בשקט.
אריאל, אני אומר את זה כי אתה יקר לי, אריאל. אריאל רצה להרים
את העיניים חסרות האמונה שלו ולהסתכל לרב ישר בעיניים אבל לא
היה בו כוח להזיז את הראש. הרב המשיך לדבר ואריאל שמע רק את
המשפט האחרון, כל הבחירות שלך אריאל, כל ההחלטות שלך, כל
הדרכים שבהן תאבד. אתה טבוע, אריאל. הקול של הרב קצת נשבר
ולאריאל היה נדמה שהוא שומע שם נימה של הזדהות. אתה טבוע כי
אנשים כמוך לא מוצאים את השקט אף פעם. וכשתהיה רחוק מהישיבה
הזאת ומהשיעור הזה אריאל, אתה תמיד תחזור אחורה. אנחנו, אריאל.
אנחנו נתענה לנצח.
אריאל סיפר לי את הסיפור הזה באותו ערב בסניף של בני עקיבא
בקול שקט. הסתכלתי עליו, שקטה ועייפה, מרחפת בין גלי הקול שלו
ואריאל לקח את היד שלי והרים אותי משם.
"בואי. הולכים."
פרק ג'
שנאנו לרחם על עצמנו אבל לא היה דבר אחר שידענו לעשות. רצינו
לאהוב אחד את השני, כל השיחות האלה והכמיהה העזה הזאת, ולא
ידענו איך. בעצם לא ידענו לעשות כלום חוץ מלהשתכר ולעשות סמים
ולברוח מההורים שלנו ולנסות ללכת על רסיסי העולמות השבורים
שלנו, ואף פעם לא ניסינו, באמת. להמשיך הלאה. למצוא את המקום
שלנו בתוך חורבות החיים שלנו. כשאריאל התגייס והתרחק מצאתי את
עצמי מנסה לדלות זהות עצמאית ואמיתית. חברות שלי מבית הספר
התחתנו והסתובבו עם הבטנים הגדולות שלהן ואני התחלתי את גיל
ההתבגרות. אריאל היה חוזר פעם בשבוע מהצבא והייתי מקשיבה לו
אבל לא הייתי שם באמת. היינו נגררים לוויכוחים פוליטיים מדי
פעם, לסערות הקטנות של עצמנו, שתי נמלים שמנסות לשבור חומות,
והייתי אומרת שאני צריכה לישון, ואריאל העייף היה קם, מסתכל
עליי יושבת. הייתי אומרת מההה, קולני וכאילו לא מבין. והוא היה
לוחש, כלום, כלום. והדלת הייתה נטרקת מאחורי הדמות הישובה
והשוכחת שלי. ואז אריאל השתחרר, ואני לא הבנתי, מי זה הילד
הקטן הזה. מה הוא עושה כאן. למה הוא שוכב על המיטה שלי, למה
הוא מתייפח כל כך.
עמדנו שותקים ליד הקיר בסניף בני עקיבא, על הקיר שאריות הטירוף
שלנו ועל הרצפה שאריות האהבה שלנו, ואני חשבתי לעצמי משהו
בסגנון, 'טוב, אז מה קורה עכשיו?'
לא עברו חמש שניות והתשובה שלי הגיעה.
בהתחלה חשבתי שאני סתם מדמיינת, אבל הקפיאה של אריאל על מקומו
הוכיחה לי שזה לא בראש שלי. הדלת של הסניף אכן נפתחה. אנחנו,
שעמדנו בחדר הפנימי יותר, היינו בטוחים מהיחשפות בינתיים, אבל
הראש שלי התחיל לעבוד הרבה יותר מדי מהר. איך הצלחתי לשכוח
לנעול את הדלת? אבל רגע, כן נעלתי. אז מה קורה פה. שנינו
עומדים משותקים לכמה שניות, בוהים אחד בשני בחוסר אמון, ואז
בתיאום מופלא, שנינו שמים את הידיים על הפה, חונקים את הצחוק
האדיר שמת להסתנן החוצה. עוד רחשים נשמעים, מישהו מתיישב שם על
הרצפה. יותר נכון, מישהו נמרח שם לאורך הקיר ונוחת על הרצפה.
רק לפי הרעש אפשר להבין איזו ישיבה מיואשת הלכה שם עכשיו. אני
נושמת עמוק, הדופק פועם לי בתוך המוח בקולי קולות, הנשימות שלי
מתקצרות, והעיניים שלי טובעות עמוק בתוך העיניים של אריאל,
שבקושי נראות בין ערימות השיער הסתור. הוא תופס לי את היד
בכוח, ואני רואה את השפתיים שלו מתחילות לזוז, וחושבת לעצמי
שזה הולך להיות הרגע הכי רומנטי והכי יפהפה אי פעם, ושהוא הולך
להוציא מהפה את המילים הכי יפות שאי פעם נאמרו. במקום זה הוא
אומר לי "תקשיבי, יש שם שני אנשים". אני מתפכחת מהר ומנסה
להקשיב, לצוד את הרחשים בצד השני, מישהו משתעל, מישהו זז,
ופתאום, מתוך השקט הענק הזה אני שומעת קול של בחור ובחורה
ממלמלים, הוא אומר לה להיות בשקט, היא אומרת, הנה, אני בשקט.
ואש ניצתת, ועשן מוכר ומתוק שמציף אותנו דרך הסדק הפתוח של
הדלת. אני ואריאל מסתכלים אחד על השני בתוך החשיכה ומחייכים.
פרק ד'
התיישבנו לידם באיטיות, מחליקים את עצמנו מולם, מביאים עליהם
את נוכחותנו כעובדה מוגמרת. הבחורה, בחצאית ארוכה וסווטשרט ענק
וכתום של בני עקיבא הפילה את הבאנג בו אחזה ונהדפה אחורה,
והבחור אחז לה ביד, והביט בנו באימה.
"אריאל", הוא אמר לא אמר, מזיז את השפתיים להברות השם הזה. א
רי אל.
וחייכתי. כי אח של אריאל היה רזה ובלונדיני ועם משקפיים והוא
ישב באמצע הלילה בסניף של בני עקיבא עם באנג ביד ומשהו בתמונה
הזאת לא התאים ואריאל חייך ואמר, תביא, תביא. ואח של אריאל,
שהיה הצד המוצלח והקולני היותר של המשפחה הזאת, ההוא שעמד עם
חולצה לבנה והלך שוב, ושוב, במסלול לא נראה בתוך מעגל של
ספסלים באותו חדר שישבנו בו, מרצה ומטיף ומרצה לנערות הדתיות
ולנערים הדתיים, צנום ומלא אימת אלוהים, הסתכל עכשיו על אח שלו
החוטא והעייף במבט הזה, הנביאי והמפוחד, ובידיים רועדות העביר
לו את הבקבוק מלא העשן, ואריאל רק הסתכל עליו מרוצה, שם יד
מסביב לכתף שלי ואמר, קחי קצת, כפרות. קחי. וכולנו צחקנו לרגע.
זאת אומרת, אני ואריאל והבחורה שישבה שם עם אח של אריאל. אבל
אח של אריאל ישב וכל התנועות שלו היו איטיות ומפוחדות. ואריאל
אמר, תירגע קצת. זה לא שאני קורא לאמא, זה לא שאני קורא
למשטרה, זה לא שאני קורא לחברים המכוערים שלך. תרגיע.
תרגיע!!!
ואח של אריאל הושיט את ידו, לאות כי גם הוא רוצה להיות חלק
מהסבב, ואריאל העביר לו. ואח של אריאל שיחרר אנחה שקטה ואמר
איך זה שאתה... תמיד. ואריאל הסתכל עליו במבט שהיה חצי משועשע
מהסיטואציה וחצי לא מבין ואמר, על מה אתה מדבר, מה יש לך
פתאום. ואח של אריאל אמר: "איך זה שאנחנו הכי דפוקים בעולם.
אתה חושב שזה קשור להורים שלנו, שאנחנו הכי דפוקים בעולם?"
והבחורה שלידו מלמלה משהו, והרימה את הראש, והפילה אותו,
וצחקה, והשתתקה. ואריאל אמר לו: "מה ההורים שלנו עכשיו, מה נפל
עליך. תראה אותה." והצביע עלי. "דפוקה מהתחת ולא הבת של ההורים
שלנו. ומה הקשר בכלל. זה הוא", והצביע על התקרה עם הפלורסנטים
השבורים, "זה החבר הדמיוני שלך ו..." אריאל לקח נשימה ארוכה,
"וגם תסתום את הפה כי..." אריאל עצר, כי הוא לא ידע בדיוק על
מה הוא מדבר, ורק ליטף לי את הגב. ואח של אריאל שיחרר התייפחות
קטנה, ועוד אחת, והתחיל לבכות, ולהתייפח, ולהתכווץ בתנוחת עובר
על הרצפה, ולחבק את הבטן של עצמו, ולרעוד, ולבכות, בטירוף,
בחרדה. וישבנו שם והסתכלנו עליו עד שהוא נרגע. והמשכנו לשבת
שם, שקטים ומסוממים, כשהבחורה מדי פעם משחררת פרצי צחוק מרירים
ואומרת: קצת פחות חשוך. וקצת פחות חשוך. ותראו, לא חשוך בכלל.
האור שמילא את החדר הגדול חשף אותנו, את כתמי הצבע עלי ועל
אריאל, את הרצפה המלוכלכת, את המים המלוכלכים בבאנג, את
העיניים הנפוחות של אח של אריאל.
ואח של אריאל קם, וניער את המכנסיים שלו מטומאה בלתי נראית,
ואת הכתפיים, ואמר: צריך ללכת לתפילה. אני הולך לתפילה.
והסתובב, ואמר. תיקחו אותה הביתה. ואני, שכובה בזרועות העייפות
של אריאל שומעת אותו לוחש בשקט. מה להתפלל עכשיו, מה. ואני לא
צריכה יותר כלום.
[נכתב בשיתוף מלא עם שחר שרפ] |