נכתב בהשראת "הרי את מותרת לכל אדם" של דוד אבידן ובסגנון
דומה
אישה וגבר מתכנסים בבדידותם ככל שעוברות השנים
אלהים יודע כמה זמן הם ביחד
עם הזמן שניהם משתנים
הוא יוצא לחצר לעשן
היא חומדת רגעים קטנים
הוא אבוד בשתיקתו
היא מנסה לשרוד משאים ומתנים
אני מביט בהם מן הצד
כלכך דומים,
כלכך שונים
זה זמן שהם כמו שני נרות שבת
דועכים לאיטם
לא,
אני אינני רוצה להיות כמותם
אישה וגבר בוחנים במראה את דמותם.
האור בעיניהם כבה מזמן
אולי רואים הם את מותם
הוא שקוע בעצבות, היא נטועה בעבר
ביניהם למרות כל הדשא, חוצה מדבר.
אישה וגבר בוחנים אפשרות לצוד פיסת יחסים
הוא מנסה להתקרב
היא- מצפה לנסים
וזה לפעמים מן הצד נראה מגוחך
שני גבישי קרח נמסים
אבל למרות זאת ובכל מקרה,
הם מנסים.
אישה וגבר נכנסים לארון
הוא משאיר עקבות בגופה
וזה כבר קצת מתוך הרגל
אבל פעם היתה אהבה
אישה וגבר מזדקנים ומחפשים תשובה
אני מציץ בהם מן הסבך
וכותב יחסים ללא עכבה
ומי יודע מה ילד יום, ומתי תכבה הלהבה
הקברן
מעמיד עליהם מצבה
גבר, אישה, אישה וגבר
נפוצים לכל עבר
מה שיהיה יהיה.
מה שכבה-
כבה |
