מי אני?
איפה אני?
איך לעזאזל הגעתי לכאן?
ולמה בכלל אני שואל את עצמי שאלות?
את זה בעצם אני יודע כי אני קצת... בעצם אני לא יודע.
האיש הנחמד בחלוק הלבן קורא לי אלון. כנראה שכך קוראים לי או
שאולי כך נהגו לקרוא לי פעם, לא יודע.
הקירות פה קצת צפופים. מין קירות עור כאלה צבועים בלבן...
לפחות אני יודע שאני קלסטרופובי.
הכל כל-כך לבן, זוהר כזה. גם אני לבוש כולי בלבן. אולי אני בגן
עדן?
לא זכור לי שלבשתי בגדים לבנים אי-פעם. מי נתן לי אותם? מי
הלביש אותי?
אני מנסה להשתמש בחמשת החושים שלי. לפחות אותם יש לי פה. אני
יודע שהם יבואו איתי לכל מקום שאליו אלך.
כן, אני חושב שהם עשויים לעזור, אבל אני לא מריח כלום וכל מה
שאני רואה זה לבן... רק עוד לבן.
אני דווקא כן מצליח לשמוע משהו. אני חושב שזה צעקות לעזרה.
אולי יש פה עוד אנשים כמוני במקום הזה, עוד תאים ועוד אנשים
בלבן?
אני כבר לא חושב שאני בגן עדן. האם בגן עדן צועקים ובוכים?
אני לא בוכה. אין לי סיבה לבכות. אולי עם הזמן תהיה לי. אולי
עוד לא הייתי פה מספיק זמן.
רגע, כמה זמן בכלל אני עוד אהיה פה?

האיש עם החלוק הלבן בא אלי שוב והביא לי אוכל. דייסת גזר
מגעילה כזאת עם חתיכת שניצל צמחוני וכוס מים.
אני מנסה להריח את האוכל על הצלחת שקיבלתי, אבל אין שום ריח.
אולי איבדתי גם את חוש הריח שלי?
אני רעב... מאוד רעב, אבל לא כל-כך מתחשק לי לאכול עכשיו. האם
אני אוכל לקבל אוכל בפעם אחרת?
לא יודע, ואולי עדיף שלא לדעת?
האיש בחלוק הלבן אמר לי שהוא רופא, ושהוא פה כדי לעזור לי.
לעזור לי? למה רופא? אני חולה? במה?
אני מנסה לישון, אבל האור פה חזק מדי, וחוץ מזה אין פה מיתה.
אני שוכב על ריצפת העור הלבנה ולא מצליח להירדם.
מחשבות חולפות לי בראש... מחשבות ושאלות, או שבעצם רק עוד
שאלות, ואני לא מצליח להירדם.

אתמול כשישבתי בפינת התא באה אלי גברת שוחט. גברת מכובדת כזאת
עם שיער שחור ושמלה שחורה ארוכה.
היא נכנסה לתא שבו הם מחזיקים אותי, נעמדה מולי ואמרה לי שהיא
אימא שלי.
כולם מציגים את עצמם בפני כאילו שאני איזה מלך, ומי בכלל אמר
שאני לא... לא יודע.
גברת שוחט סיפרה לי סיפור. היא אמרה שעשיתי דברים. דברים לא
טובים שבגללם אני פה.
למה אני לא זוכר שעשיתי משהו רע, ולמה אני נענש על משהו שאני
לא זוכר שעשיתי?
אמרתי לעצמי, אם תדע את התשובה לשאלה הזאת תוכל לענות גם על
האחרות!
חשבתי שגברת שוחט תוכל להסביר לי, אבל היא רק הנהנה בראשה
בשלילה ופנתה אחורה לכיוון הדלת הלבנה העגולה.

אני כבר לא זוכר כמה זמן אני פה. איבדתי את תחושת הזמן. אני
אפילו לא בטוח אם אי פעם התחלתי לספור את הזמן.
משעמם לי פה. אני משתגע! הרופא בחלוק הלבן מביא לי אוכל כל
יום, אבל אני עדיין מרגיש בודד... כל-כך בודד.
אני כבר הבנתי שאין לי חברים, וכנראה שאף פעם לא היו לי.
אחרי הכל, אם היו לי חברים הם כבר היו מוציאים אותי מפה מזמן.

היום חיפשתי משהו חד, אבל לא מצאתי כלום.
ניסיתי לדפוק את הראש בקיר. שעה... שעתיים... שלוש. לפחות
הבנתי עכשיו למה הקירות פה מרופדים.
התפרצתי בצחוק חזק כל-כך שהפחדתי את עצמי, וכנראה שגם את הרופא
שהתפרץ פנימה אל התא.
הוא ראה אותי ואמר לי שאני צריך להירגע, כנראה חשב שהשתגעתי...
הוא לא היה רחוק מהאמת.
הוא אמר לי שהכתיבה משחררת. את המשפט הזה הפנמתי טוב.
זהו הדף האחרון שאני כותב עליו. גם ככה הדיו בעט שלו כמעט
נגמר, אבל אני עדיין יכול להשתמש בו.
אני מתכוון להשתמש בו כדי לצאת מהמקום הזה.
אולי אי-שם אגלה עולם אחר, טוב יותר... קצת פחות לבן מאשר
כאן.
אם תראו אותי שם אי-פעם, בבקשה אל תבואו אלי בשאלות.