"איך קוראים לך, ילד?"
"תענה לי כשאני מדבר אליך"
"אתה אילם, ילד?"
"בוא הנה לפה"

קפאתי במקומי. התחושה חמקה מקצות העצבים ושטה למחוזות טובים
יותר מהמקום בו אני עומד מאובן כנציב מלח, כ'אשת לוט', כפי
שלימדה אותנו רותי המורה לתנ"ך.
השעה הייתה כבר אחרי שבע בערב ובחוץ החל להחשיך. הסתכלתי
לכיוון החלון שממנו נשקף סלון ביתי, קיוויתי שאימא משקיפה
כהרגלה על המקלט, בודקת שהכל בסדר איתי. אבל סביר שהיום אימא
לא הייתה בבית. נזכרתי כי היום יום רביעי וביום רביעי אימא
תמיד יוצאת לקניות במכולת עם אבא, ואחותי הקטנה תמיד אצל סבתא
ביום הקניות.
הרעד בברכיי שהיה בלתי נשלט, והלחץ בשלפוחית, אותתו לי ללא
רחם: אתה לבד, ילד, תסתדר בכוחות עצמך.

"מ...מ...ה   ז...ז...ה    מ...מ...ש...ש...ש...שנה לך?"
קיוויתי שהוא הבין את התקיפות שבמשפט למרות שאני בעצמי בקושי
הבחנתי בה.
"אתה מפחד, ילד?"
"ממה יש לך לפחד?"  

דמות מגושמת ניצבה מולי. בחור גבוה מאוד ועל ראשו בלטה סיכה
כסופה, נלחמת בשיער דליל. אוחזת בכוחותיה האחרונים כיפה ירוקה
סרוגה שעליה היה הדפס צבעוני ומתחתיו נצנץ כיתוב זהוב - "מכבי
חיפה".
"איך קוראים לך ילד?"
לא עניתי. אימא לימדה אותי שאסור לדבר עם זרים בגן המשחקים
ובעיקר כשהגן חשוך.
"אני בן תשע, ואני דורש יחס מתאים, אימא, אני יכול להסתדר
בכוחות עצמי". זו הייתה התשובה הרגילה שלי לאימא. רק דבר אחד
השתנה במנטרה הקבועה שיריתי לעברה לפחות פעם בשבוע - הגיל.
אבל עכשיו, כאשר ניצבתי מול הבחור המוזר הזה, דווקא הצטערתי
שאי פעם פציתי פי והרמתי את קולי על אימא. היא מצידה, כתגובה
לתקיפות בה הייתי מדבר אליה, הייתה מחייכת מעין חיוך מריר כזה,
חיוך שמסתיר שיניים צהובות.
"החתול בלע לך את הלשון ילד?"
"אילם אתה לא, את זה הוכחת לי כבר, למרות שבמצב שלך לא הייתי
פותח את הפה הרבה, ילד, לא לכל האנשים יש סבלנות לשמוע משפט
אחד בשעה וחצי."
הבחור חייך מין חיוך מרוצה, בטח חושב שהוא גאון כי הצליח לגבור
מילולית על ילד בן תשע.

התחושה זחלה באיטיות לגפיי, מחדירה אדרנלין לאיברים שרק רגעים
ספורים קודם ניטעו באדמה ומיאנו לזוז.
אני לומד קראטה כבר שנה וחצי - הרהרתי לעצמי, ודורון המדריך
תמיד אומר ש''הגודל לא מכריע, הנחישות כן''. אבל דורון גדול
ממני בעשרים שנים ובעשרים סנטימטרים לפחות והוא חגורה שחורה
ולי על המכנס יש חגורה צהובה. כמעט צהובה כמו השתן שמאיים
לברוח ולהכתים לי את התחתונים ואת המכנסיים כבר קרוב לשתי
דקות. דורון אומר ש''במצבי מצוקה הכי טוב זה לברוח, ורק אם אין
ברירה אז להשתמש בידע שאני מקנה לכם'.'
בינתיים הידע היחידי שרכשתי אצלו זה איך "לעמוד" נמוך. כל כך
נמוך עד שהמכנסיים נקרעות ומותירות חור פעור מתחת למפשעה.
תודה לך דורון שלימדת אותי לתפור בגיל שמונה.
התחלתי להניע רגליי לפי מקצב של מארש צבאי ששמעתי מתנגן
בטלוויזיה באיזה טקס חסר משמעות, לפחות לי. אבא לעומת זאת בכה
בטקס הזה.
קשה לי לראות את אבא בוכה.

"שמאל ימין שמאל, שמאל ימין שמאל..." רגליי מצייתות באיטיות
ונגררות על הקרקע הבוצית;
גשם זלעפות ירד לפני שעה קלה בזמן שהתאמצתי לא לקרוע את מכנסיי
בתוך המקלט. על כך העיד הבוץ בו שקעתי כעת, בעודי מחשב את
סיכויי לצאת מהברוך אליו נכנסתי.
שביל הגישה לבניין בו אני גר היה מוצף כולו, כמו גם דרכים
צדדיות דרכן התחמקתי מהילדים מהכיתה, כאשר פחדתי שיסיימו את
שהתחילו בהפסקה.
הדרך היחידה להגיע הביתה עוברת דרך הבחור הזה שניצב מולי ועל
פרצופו מבט מבולבל.

"תן לי לעבור, אני לא רוצה לדבר איתך", יריתי ספק לחשתי
לעברו, "אימא שלי לא מרשה לי לדבר עם זרים."
אני כמעט בטוח שהפעם נשמעתי תקיף יותר, שכן התחושה בלשוני שבה
לתפקודה, ולצערי גם התחושה בעומק המכנסיים חזרה, וכל מילה
שיצאה מפי לוותה בטפטוף טיפות שתן שהתאספו לכדי יצירת כתם לח
ודביק על קדמת מכנסיי. דמעות הצטרפו גם הן למחול הזלעפות
שהחליף את המבול שפסק לפני שעה קלה. אימא אומרת שגשם תמיד מבשר
את הרעה ושעלי להישמר "אחרת ידביק אותך גורלך וישטוף אותך
בזעם, בגלל זה חשוב ללבוש הרבה שכבות ותמיד לקחת מטריה כשגשום,
להימנע מכעסו של הגורל." לא כל כך האמנתי לדבריה של אימא על
גורלות, זה נשמע לי מאז ומעולם מופרך מאוד.
חבל, הייתי צריך להקשיב לה יותר.

"אני מצטער, ילד, לא התכוונתי להפחיד אותך, בוא נלך לברזיה
מאחורי המקלט ואני אעזור לך להתנקות."
כשחושבים על זה, אימא לא תמיד צודקת. למשל, כשאמרה לי שדרך
החוג לקראטה אני אכיר חברים חדשים וגם אלמד להגן על עצמי.
במציאות עדיין המשכתי לחטוף מכות בבי"ס והחברים היחידים שהיו
לי נפטרו הרבה לפני שאימא נולדה. כל היום קברתי עצמי בין
הספרים כשברקע התנגנה לה מוזיקה קלאסית ומלחינים מתים הובילו
אותי, בעוד אני שוקע עמוק יותר ויותר בתוך הגיגיהם של מתים
מונצחים לעד.
בשום ספר שקראתי לא נתקלתי בסיטואציה דומה לשלי, וגם קרבות
קראטה עדיין לא למדנו לעשות כי דורון אומר ש"עד שהנפש לא תהיה
מעוצבת לנפשו של לוחם, אין סיבה שהאגרוף והרגל יתעצבו".
דורון, בחור נחמד הדורון הזה, אני חושב שהוא מחבב אותי, תמיד
מדגים עלי את העמידות הנמוכות, שלו אין בעיה להציג בעצמו. יכול
להיות שהוא רואה בי דוגמא חיובית לשאר, אך הדי הצחוק שלו
שנשמעים כשמכנסיי פוצחים בשירה בעודם נפרמים חוט אחרי חוט,
גורמים לי לפעמים לחשוב שיש לדורון מניעים נסתרים. על רשעות
ורוע לב דווקא קראתי הרבה בספרים שלי.

הבחור הזה נראה שונה קצת מהגברים בסיפורים המפחידים של אימא.
מדי פעם, כאשר הייתה חוזרת מהעבודה, הייתה מספרת על עוד מברק
שהגיע למשרדה ובו מתואר מקרה מזעזע נוסף של ילדים שהתפתו לקחת
סוכריות מאנשים זרים, או סתם כאלו שדיברו איתם וסיימו בבית
חולים.
אמרתי לאימא שאני רוצה להיות שוטר כמוה כשאהיה גדול ולהכניס את
כל האנסים לכלא כדי שהערבושים יבצעו בהם זממם. אבא תמיד מחייך
כשאני אומר ערבושים, כאילו זה דבר טוב.
אבא לא אוהב ערבושים, הוא אומר שהם ישתלטו לנו על המדינה יום
אחד ושאם לא היו אנשים כמוהו וכמו חברים שלו אז במלחמת יום
כיפור הם היו משתלטים על החווה הסינית ומשם כל הארץ הייתה
נפרשת בפניהם. כשהיה מסיים להתלהם דמעות היו מתחילות לבצבץ מעל
שקיות העיניים שלו, מכתימות פיסות עור מקומטות.
כמעט תמיד אני בוכה כשאבא מתחיל לספר לי על השירות הצבאי שלו,
קשה לי לראות אותו בוכה אז אני מצטרף אליו, אבל כשאימא מספרת
את הסיפורים האלה על סוטים ואנסים לפני השינה, אז אבא לא בוכה
אלא רק מפטיר בבוז: "מצידי שיאנסו אותם כל הערבושים בכלא!
אנסים אפילו יותר גרועים מערבושים." כשאבא אומר את זה, אימא לא
אומרת מילה, רק מדדה בשקט לסלון לעבר כורסת-הטלוויזיה ומתחילה
לדמוע מול ערוץ יחיד שתמיד משדר חדשות.
ככה זה בבית שלי, בוכים בתורות.
כשאבא בוכה תורי לבכות וכשאני בוכה אימא מתחילה גם כן ולבסוף
מצטרפת אחותי הקטנה.
אין לה סיבה לבכות אבל היא פשוט התרגלה.

הצצתי פעם נוספת מעבר לכתפו של הבחור המוזר הזה, ניסיתי לראות
אם יש אור בבית ואולי אימא חזרה מהמכולת עם אבא, או שאולי
אחותי חזרה עם סבתא הביתה.
סלון הבית היה חשוך אפילו יותר מהערב הקריר הזה.
הלכתי עם הבחור לכיוון הברזייה, מעיף לכל עבר רגבי אדמה
בוציים, תוצר ישיר של כפות רגליים הנגררות באיטיות בעוד גופי
רועד כולו. התחלתי לסובב את הברז החלוד המחובר בקושי לברזיית
האבן כשלפתע חשתי בידיו של הבחור על גרוני, לופתים אותו
בחוזקה. ניסיתי להשתחרר מידיו אבל ידיי שלי כשלו. הנשימה החלה
נחלשת, עד אשר כמעט נעתקה מגופי.
הפסקתי לנסות להתנגד.
המחשבה האחרונה שליוותה אותי לפני שהתעלפתי הייתה דבריו
המסכמים של דורון בשיעור: "בשבוע הבא נעבור שלב אחד קדימה
ונלמד איך משתחררים מחניקות".
חבל שלא נולדתי שבוע מוקדם יותר.

כאשר עיניי חצי עצומות וחצי פקוחות נגררתי כבובת סמרטוטים אל
מאחורי המקלט, בגדיי הוכתמו בבוץ ובדשא שריחו נדבק אלי, אך לא
הצליח להעפיל על ריח הבל פיו של הבחור אשר נטמע עם ריחן הרקוב
של שפתיו היבשות. הוא התחיל להפשיט אותי בתנועות גסות, מנסה
לפתוח את חגורתי ואת הקשר החזק שליפפתי במכנסיי. הפחד הכי גדול
שלי באותה תקופה היה שהמכנסיים יפלו לי בזמן האימון כמו הפעם
ההיא שאימא הלבישה אותי. לא נתתי לה להלביש אותי מאז.
ידיו הזדחלו במורד מכנסיי, מנסות להקשיח איבר מפוחד בגופו של
פסל מאובן קצר נשימה, ידו השנייה הידקה את גרוני לאדמה הטחובה.

"אל תהרוג אותי", לחשתי, ועיניי נעצמו.
הדבר האחרון שראיתי בטרם אבדה הכרתי היה מקבץ אותיות זהובות
שהתחברו לכדי צמד מילים - "מכבי חיפה", רקומות היו מתחת לסמל
המוזר על כיפתו נוטפת הזיעה.
מספר שניות לאחר מכן פתחו השמיים שעריהם והחלו יורים עלינו
בשצף, טיפות הגשם התאחדו עם הדמעות היבשות שלי שקפאו מקור
ואולי בכלל מפחד והשיבו לי הכרתי.
הבחור קם מעלי, רכס מכנסיו והסתובב ללכת. לפני שנעלם סובב אלי
פניו וחייך מין חיוך מרוצה. ניסיתי לקום מהאדמה הבוצית עליה
שכבתי מחוסר הכרה כמה רגעים קודם לכן. שלחתי ידי לעבר הגדר
הקוצנית מאחורי המקלט. הדם שדלף מכף ידי לא הפריע לי כמו
הסירחון שדבק בבגדיי - תערובת של טחב, בוץ וזיעה מצחינה.
עמדתי על ברכיי, ניערתי את שאריות העלים הרטובים משיער ראשי
הסתור ורצתי הביתה.

הצצתי לכיוון חלון ביתי, נשקף ממנו סלון שהיה עדיין חשוך.
עכשיו לשם שינוי די שמחתי שאף אחד לא היה בבית, פחדתי שיראו
אותי כפי שאני נראה כרגע - מצחין משתן, מבושה, ממנו.
בדקתי שאין אף אחד ליד דלת הכניסה לבניין ומיהרתי להיכנס בין
טיפות הגשם, או שהיו אלה דמעות בכיי.
נכנסתי הביתה, כאשר רק תחתונים לגופי, את הבגדים הרטובים
והמטונפים אחזתי בידיים רועדות עד אשר השלכתי אותם למכונת
הכביסה. לא ידעתי כמה אבקה לשים אז השלכתי קופסה מלאה, שפכתי
גם שלוש כוסות אקונומיקה. אני חושב שככה אימא עושה או שאולי
אימא פשוט עשתה יותר מדי פעמים כביסה ובגלל זה חשבתי שצריך
לשים הרבה כוסות. הפעלתי את המכונה והלכתי להתקלח. פיסות בוץ
הצליחו לחלחל בין ניצני שיערות בית השחי שבצבצו מתחת
לזרועותיי, "כל כך מלוכלך" התחלתי לייבב, דמעותיי נשפכו לביוב
יחד עם הטינופת שלא הרפתה עד אשר נשטפה עם זרם המים הרותחים,
התערבבו עם הדמעות שניגרו מעיניי ופצחו יחדיו בריקוד נוגה
בדרכן לים.
כשסיימתי להתקלח החלפתי בגדים לפיג'מה עם הלבבות הקטנים
והצבעוניים שאימא הניחה על מיטתי בטרם יצאה לקניות עם אבא. אני
רציתי לישון בבוקסר ובגופייה כמו אבא אבל אימא אמרה שמאז
המלחמה הוא כבר לא רגיש לחום ולקור וש"מה שטוב לאבא לא בהכרח
טוב גם לך", ואז היא הייתה מתחילה לבכות; בהתחלה מתביישת
בדמעות שלה ומנסה להסתירן בין כפות ידיה, אך לאחר מספר שניות
חדלה מלנסות להסתיר את בכייה ואז הייתה פורצת בזעקות שבר.
רק בלילה, כשהייתי עייף, לא הייתי מצטרף לדמעות של אימא, כי
ידעתי שזה יכול להימשך הרבה זמן ואז גם אבא יבכה בשקט והדמעות
יטפטפו על הספר שהכין לזכרם של חבריו מגזרי עיתונים שדיברו על
מחדלים והאשימו גנרלים מפוטמים במותם של חיילי שיש.
ככה כתבו מלחמות בספרים בהם טבעתי מדי יום ולילה.
אבל בספר של אבא היו גם תמונות, ואותיות מבולבלות שנכתבו ביד
רועדת בזמן שבלוז או ג'ז התנגנו מהפטיפון. אף פעם לא הצלחתי
להבדיל בין שתי המנגינות, אך אם היו שואלים אותי על הניואנסים
הקטנים ביצירותיו של מוצארט, הייתי עונה ללא מאמץ.
נרדמתי.

יד מלטפת העירה אותי משנתי, הייתה זו ידה של אימא שרכנה מעליי
וכיסתה אותי עד אוזניי.
"אני לא רוצה שתתקרר חמוד שלי."
"אגב, אתה יודע שהרסת את חליפת הקראטה? אם לא רצית ללכת יותר
יכולת לדבר איתי, לא צריך להכתים את כל הבגדים באקונומיקה."
תיארתי לעצמי שמשהו כזה עלול לקרות, כביסה אני עדיין מתקשה
לעשות למרות שאני בוגר לגילי, לפחות כך אלונה המורה המחליפה
תמיד אומרת. היא אוהבת אותי מאוד, אלונה, תמיד מכניסה לי
לכיסים סוכריות ומחלקת צביטות על הלחיים השמנמנות שלי. "אתה
החיימדל'ה שלי, מיכאל. כל כך חכם ובוגר, ממש 'גרויסה מציאה'."
רציתי לספר לאימא מה קרה ולהסביר שזה לא אני שלכלכתי את החולצה
ושזו לא אשמתי, רציתי לספר לה על הבחור עם הכיפה ועל כך שחנק
אותי, אבל במקום זה בחרתי לשתוק. רק אמרתי - "אני מצטער אימא,
רציתי להקל עליך. אני מאוד עייף, נוכל לדבר על זה מחר?"
אימא נשקה למצחי ויצאה בשקט מהחדר.

למחרת בבוקר כתבו בעיתון שרק אבא קורא על משחק גמר הגביע
שהתרחש אמש. במשחק הובקע שער אחד בהארכה ע"י יוסי ליפשיץ, בדקה
ה-117. לא ידעתי מה זה אומר כל כך אז ביקשתי מאבא שיסביר לי
ואבא אמר שזה הגביע השלישי של הקבוצה הזו ושיש להם אולי שחקן
אחד טוב - בני אלון, מלך הגולים ועוד כל מיני שמות ופרטים
שנראו לי לא כל כך מעניינים אבל בשביל אבא ישבתי בשקט והנהנתי
בכל פעם שהסתכל לי בעיניים, מחכה לראות סימן חיים.
"איזו קבוצה אנחנו אוהבים אבא? את הקבוצה מהעיתון?"
אבא הופתע מהשאלות שלי, אולי מכיוון שמעולם לא גיליתי עניין
מיוחד בספורט, אלא אם כן מחשיבים את הקראטה כספורט, וגם בקראטה
לא התעניינתי כל כך. נרשמתי לחוג מפני שקיוויתי לרכוש חברים
חדשים במקום החברים שמעולם לא היו לי.
"אנחנו אוהדים את מכבי חיפה, בן, לא את הקומוניסטים האלה
מהשמאל".
אבא התחיל לתאר בהתלהבות לא אופיינית לו את המשחק האחרון של
הירוקים. מילות שבח רבות נזרקו לחלל האוויר בעוד האוויר שלי
אזל מקנה הנשימה.
רצתי היישר לשירותים והקאתי את נשמתי. טעם שפתיו של הבחור נשטף
באסלה יחד עם שאריות ארוחת הערב המוקדמת שבלסתי אתמול לפני
האימון.
"אני חושב שאני מעדיף את הקבוצה מהעיתון", הצלחתי לסנן בין
הדמעות שהתערבבו עם הנוזל הצבעוני שגדש את האסלה.
כשסיימתי לשפוך קרביי, הצצתי לשעון וראיתי כי השיעור שלי מתחיל
בעוד עשר דקות. מיהרתי לקום על רגליי ונכנסתי לחדר המקלחת,
שטפתי פנים וצחצחתי שיניים, מנקה שאריות של שאריות מחניכיי
המדממים. נכנסתי לחדרי ולבשתי מהר את הבגדים שאימא השאירה לי
על הכסא בסמוך לשולחן הכתיבה שלי. לפני שיצאתי לבי"ס פניתי
לאימי ואמרתי "אפשר להשאיר אולי את האור בסלון דולק גם כשאין
אף אחד בבית?" אימא לא ענתה, רק שלחה לעברי הנהון חסר משמעות
והמשיכה בעיסוקיה.
התחלתי לרדת במדרגות כאשר שמעתי את קולה של אימי מהדהד בחדר
המדרגות "ואל תדבר עם זרים, אתה לא יודע איזה אנשים רעים
מסתובבים בחוץ".

אני דווקא כן יודע, אימא. קוראים להם אוהדי מכבי חיפה,
ואני אוהד הפועל.