בשתי מילים life sucks.
הרבה אנשים באים אלי ואומרים לי
"יעל, יש לך את המשפחה הכי שווה בעולם".
יש כאלה שאומרים לי
"יעל, יש לך את החברים הכי טובים בעולם".
ויש כאלה שאומרים
"יעל, הלוואי עלי חיים כמו שלך".
זה גורם לי לחשוב, למה כולם חושבים שיש לי חיים טובים, אבל אני
לא חושבת ככה? אולי זה נכון? רק מבחוץ...
בפנים... יש כל כך הרבה מאבקים פנימיים, אינספור שאלות ללא
מענה, שבסופו של דבר מסתיימות בלמה?
שום דבר לא מסתדר.
זה נמשך כבר... שלוש שנים, בא לי לצעוק - צעקתי, אך אף אחת לא
שמע.
בא לי לבכות - בכיתי, אך אף אחד לא ראה.
אני מרגישה לבד, אני מרגישה שאין לי למי לספר...
אני רק רוצה לטבוע בבריכת הדמעות שלי... או שלו... הוא... אשר
לא האמין לי, חשב שיודע יותר טוב ממני, הרס אותי, הרס!!! פגע
בי... פעם אחרי פעם... החליט בשבילי החלטות מה טוב או לא טוב
בשבילי, אני ילדה גדולה! תן לי להחליט לבד!
עכשיו... אנחנו לא מדברים... אני לא יודעת אם זה טוב או רע...
הייתי רוצה... אולי... למה? לא יודעת...
מבחוץ... זה נראה שיש לי כל כך הרבה גלגלי הצלה... אך לי נראה
שכולם התפוצצו.
לא יודעת... אני אבודה.