הדבר הראשון שמילא את עיניי היו המון בלונים נפוחים כהלכה.
הדבר השני שבצבץ לו היו כמה וכמה בני משפחה רפויים. מזל טוב 30
הם קראו יחדיו, ואפילו לא טרחו כתמיד לתור בעניים חסרות אמון
אחר שיקצלה חייכנית ומשפחתית, שכנראה לא עמדה לצידי, או מאחורי
הג'ינס, גופיה והאדידס המרוטות שלי, שכאילו יותר מכל מסמלות
עבורם את הפתטיות שאני לכוד בתוכה. המחזור הבלתי נגמר של שנות
נעוריי. בצעדי חתול רחוב אני חוצה את החדר, שגדוש בחיצי מבטים
מיואשים לבושים שמח, שכל משנתם בחיים אומרת:
עבודה-חתונה-ילדים, אחריהם משתרר חלל אינסופי, שבו לא יעזו
לגעת או אפילו להשתכשך, כאילו שהשילוש המקודש הזה מקנה למישהו
שמחת חיים או איזה זיון טוב בגיל 34. העניין הוא שכבר שלוש
שנים לא ניצפתי עם איזו אשה לרפואה, ואם לא די למבוכה ופירכוסו
של הנגע, הרי שאני רזה. מאוד רזה. כזה רזה , כזה בן 30, וכזה
לבד שהמשוואה הבאה שקופצת להם לפנים, וסוטרת להם בהפוכה ורגילה
ברצף, שאולי אני הומו. אין לי עניין ובעיה עם הומואים, אבל
החור של התחת שלי מקודש בעיני הוריי לחירבונים או מקסימום
לדחיפת נרות נגד חום, דבר שנדמה לי יותר הגיוני בעניהם ובידהם
בסוף שליש חיי, יותר מאשר אהבת גברים טהורה. נשיקות אוטומטיות,
צביטות בלחיים הם מנת חלקי עד אשר אני נעמד מול פרצוף חדש.
פרצופה. תכיר את חלי, בעלה של אחותי מדלג לכיווני עם ארשת פנים
של שדכנית בעלת נסיון. אילו הייתי אדם גס רוח או חסר מידות
הייתי דוחף לו קערת בייגלה שלמה לגרון, אך בהתחשב באחותי ובזאת
שהיא בסך הכל מן ג'ניפר לופז של רחוב טרומן 31, קומה שניה
בקרית חיים, שלחתי יד לביסלי גריל ולעסתי בקרירות ובקשיחות
עשרה במכה. ואז נרגעתי בערך. סך הכל יש עליה, וחוץ מזה תמיד
ידעתי שהוא יכניס לי את זה מתי שהוא. מזה שנתיים אני הבא בתור
השידוכים שלו, כאילו שאניני מסוגל בעצמי. המקום לידה היה פנוי,
כמובן, ואני נדחסתי לתוכו מנצל ומתבייש ברזוני המתקדם. החמימות
שנשבה ממנה כמו גם קלילות הדעת שמאפיינת בנות שגרות בקומה
ראשונה, למרות שאלה היו דחוסות בתוך מניירות של שנה ב' בלמודי
מנהל עסקים ונחמדות של אורחת-פתיון, קרצו לי בדחפים הכי שבטיים
של האדם. הפכתי נינוח כמו בושם אורירי. אימי שכל אותה עת עקבה
אחריי ודאגה לפזר באויר משפטים פרו-בנה, התחיישנה בזריזות על
הקוליות שהתפתחה אצלי, חשה הקלה עצומה. רק שהבן שלה לא יעשה
בושות בגילו המתקדם, כפי שהוא מסוגל. הערב זרם לו ביעילות של
שיר בוסה נובה טוב, כלומר, קליל, נעים, מחויך, מדגדג ובלתי
מחייב. וזו בדיוק היתה הבעיה. לא שלי. במקום להנות משיתוף
הפעולה שלי, משפטיי נמדדו בקפידה בעניהם של בני המשפחה, ומבטים
שלי נשקלו לעומק באוזניהם, כאילו אני חורץ את גורל האנושות
לדורותיה. הם רצו את כניעתי החד משמעית והמיידית לשידוך.
הידיעה הזו גרמה לנחמדות שבי להזיע ולהתקומם חרש נגד רמת
הציפיות שגאתה בחדר, ואיימה להרוס קליל את מקדש האהבה שנבנה
עבורי, ולקבור תחתיו את ג'ניפר לופז של רחוב טרומן. הייתי חייב
לעשות מעשה. רוצה לראות את החדר שבו עברו עליי מיטב שנות
נעוריי? שאלתי. בשמחה, השיבה, ושלפה זית שחור שנתקע לה בשן.
לפי. ג'י הרווי זה לא היה קורה. נחלצנו מהשולחן מלווים בזרקור
מבטים חטטנים, חסרי רגישות, עד לחדר שבו עברו עליי מיטב שנות
אוננותי. נכנסנו ומסתבר שהבלוניה נמשכה גם שם. שיחקנו קצת כדור
רגל וכדור עף עם אחד הבלונים, והבנתי שיש לי עסק עם מבינת
עניין. לא חיכיתי שניה ובזו שאחריה היינו ערומים טוטאלית. יש
לך קונדום? היא שאלה את מה שקיוויתי שלא תשאל. מזה שלוש שנים
שלא אמרתי לבריאות למישהי, אז קנדום?! בטח, בטח אמרתי וקטפתי
בלון אדום מהתקרה שריחפה מעל לבחורה הכי מדושנת עונג וגירויים
שאי פעם פגשתי. הוצאתי לו את האויר בזהירות  והלבשתי עליי.
יצאנו חזרה רגועים, היא שבה למקומה מבוייתת כמו כלבה בת 7 בעוד
וכולם מחייכים ברמיזה. השתהיתי ליד השולחן סופג מהם מעט נחת
והקלה, ואז הנחתי במרכזו בלון אדום שמן ומלא עד תום בשפיכה בת
שלוש שנים, שהחלה לזרום מתוכו, לגלוש על השולחן צחה וטהורה
ולטפטף בקלילות על ברכיהם הנרגשות.