ובלעדיך אין אמת אני אומרת. אתה מהנהן בינך לביני ובינך לבינך
חוזר לנמנם שיר ישן.
זה שנים שאתה בסיזיפיות, משנה שורה פה, מוסיף בית שם, מנסה.
אבל בפזמון תמיד חוזר חלילה.
כורכת סביבך זרועות חסדי נעורים, ובגרות.
"נעים כל כך", אתה בחיוך שראשי כבר מוחה במילים הבאות...
אתה תכעס מרחק לכווץ בטני בכאב מוכר, מנגנון המתוכנת להביא ראש
בין ברכיי, תנוחת דמעות לא כתף. ידך מוזגת בשערי קוקטייל
פרידה: אהבתך ורוך שנים, מהולי חמלה וכאב,
ותרחק.
מדי פעם נחליף מילים שלא יטבעו בצד זה או אחר של מטבע כלשהו,
מילים סתמיות.
שם, במרחביך, אולי תמצא אותך לשוב אל שאהיה.

סורגי קלישאות השקינו סביבנו באהבה.
ובלעדיך אין אמת, ובלי אמת, אין אתה
ואני.