שלומי ואני יורדים על קוסקוס ביום שישי בצהרים
קצת לפני שהשמש תשרוף ונארוז את עצמנו לבריכה,
אנחנו מדברים על מניות על אחוזים (אני חושבת על סטטיסטיקה),
שיחה דמיונית כזו של "תמכור, תמכור, אולי גם אני אקנה, תמיד
רציתי אופציות" - וצוחקים על עצמנו שאין לנו מושג על הקשקוש
הזה בכלל, ואיזה מין בני דודים אנחנו שאין לנו על מה לדבר ביום
שישי בצהרים על קוסקוס מלבד על כסף, אז אנחנו מתחילים לדבר על
הצבא.
אחרי ההתנתקות, ספירת העומר ועוד נושאים שהספקנו לכסות,
אנחנו מתחילים להתווכח איזה קוסקוס לוקח בזחילה - של סבתא או
של אמא שלו (הקוסקוס של סבתא תמיד יוצא ביד חזקה ובזרוע
נטויה), ואיך לאכול - עם סלט חריף למעלה, או כרוב וגזר, קציצה
או עוף, עם ירקות או בלי ירקות, עם או בלי מרק - שלומי אומר
שאכילת קוסקוס היא ממש אומנות, ושרק פלצנים אוכלים אותו כמוני
- הרבה ירקות ואפס בשר.
אחר כך מתגנבת לי שאלה קצת אישית, על ילדים וחתונה ושאר בבל"ת,
ושלומי אומר שאני נהיית רצינית מדי, ומה נסגר איתי בעצם, מאיפה
הכבדות? אני רוצה לתפוס אותו בצווארון של החולצה הלבנה, ממש
כמו טוני סופראנו, לומר לו: באמא ש'ך שלומי, עזוב אותך מנאסד"ק
- לך על אהבה. אין, אין על אהבה.
21/5/05 |