אדם מבסיסו לבד.
זאת הבנתי אתמול במיטה.
כל המשפחה, החברים - זה "לוקסוס".
אם אתה מגיע למצב שבו אין לך מושג מי אתה ומה אתה עושה,
אז הגעת למקום רע שממנו אין כל כך דרך חזרה.
כל השאר אינו חשוב - הכסף, ה"מקובלות".
אם אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך ועם מי להיות,
מה להרגיש ומה לעשות, אתה בצרות.
זה מגיע למצב של ייאוש טוטאלי. תחושת בלבול וחרדה עמוקה.
חרדה ל"אני" שלך, לחברה ולמשפחה.
פתאום הכול נראה שחור. אתה מסתכל על עצמך מבחוץ ולא מבין
איך קוראים לך. השם מצתלצל בהד מזוויע.
אין לך מושג מאיפה הוא בא ומה לענות.
אתה מרגיש חנוק.
אתה עצבני רצח. על החיים על אנשים וסתם על הכל.
שום דבר לא מצחיק אותך כמו פעם.
כולם מעצבנים, צבועים, מטומטמים ולא מתחשבים.
באים רק כשנוח להם. כשהם צריכים.
זה קצת עצוב, המצב הזה, כי בעצם הבלבול
הזה מערער את הביטחון ואת הקיום שלך
בתור נשמה בעולם הרחב.
הדמעות צורבות את העור.
הבחילה מתעוררת. לא בא לך לאכול.
שומע הכול בהדהוד רחוק. שקוע במחשבות משלך.
"כולם זונות", אתה חוזר ואומר. אבל האמירה נשחקת.
אתה נכנס לרוטינה של בלבול, כעס וייאוש.
נמאס לך מאנשים. הנשמה זועקת.
ת'אמת, לא אכפת שאנשים ייהנו- שייחנקו.
אתה מחכה לתשומת הלב שאליה ייחלת כל הזמן.
אתה לומד להעריך את הזמן שנותר.
חושב הרבה על החיים ועל המעורבות שלך בהם.
אולי אתה לא תורם מספיק?
אתה מחליט להיות קר ואדיש
אולי כולם ירגישו בסוף מה אתה מרגיש.
מסתכל על כולם וחושב: "מי אני ביחס אליהם?"
"מי הם ביחס אליי?".
הזמן עובר. אתה מחכה ללילה.
לשקט הזה. המרגיע.
בוהה ומסיר מבט.
חושב על הלילה-
הלילה, אני עוד פעם אבכה.