אני פוקח את העיניים. הגב החשוף המוכר שלך מציץ אלי מבעד לסדין
שמכסה אותו בחלקו. החיוך עולה בטבעיות, כאילו זה כל יום אחר.
אני מרים את ידי לגעת בך, ונרתע. תזוזה. תנועה. את מתיישבת על
המיטה, הרגליים שלך נוגעות בזהירות ברצפה הקרה. שיערך מסתיר את
פנייך. את מרימה יד להסיט אותו מאחורי האוזן, תמיד כשאין לך מה
להגיד, את מחפשת מפלט בשיער.
אני מתיישב במקומי, לא מסיר את מבטי מגבך. מחפש את עינייך
שמתחמקות ממני. ידי מעצמה נוגעת בגבך רק בקצות האצבעות. היד
מחליקה על גבך. אני מרגיש את הצמרמורת שעוברת בכל גופך. אני
מעדיף לחשוב שזה סימן שאת נהנית. אני מתקרב אלייך.
"גוס פלאש".
אני שומע את השפתיים חורקות וסדק של חיוך מבצבץ. את קמה על
רגלייך, מושכת אחרייך את הסדין. את עוטפת את עצמך בסדין. פתאום
את מתביישת. אני נשאר במקומי, מנסה להשתלט על הרעד הקל שתפס את
ידי. קר.
את מסתובבת אלי, לראשונה אני רואה את עינייך, אדומות. יד מנגבת
את לחייך ונמשכת ישר אל השיער, לסדר אותו שוב מאחורי האוזן. את
רוצה להגיד משהו, אבל את לא יודעת מה. באופן אוטומטי כמעט אני
שולח את ידי אל חפיסת הסיגריות שעל השידה ליד המיטה. לאחר שאני
רואה את מבטך אני מוותר.
את מתחילה להתלבש לאט. את אוספת את הבגדים שמקופלים יפה על
הכיסא ליד המחשב. אני לא מוריד את המבט. את מרגישה לא בנוח
ממבטיי הבוחנים. אני מנסה לאסוף תמונות אחרונות בזיכרוני. את
מסובבת אלי שוב את הגב כשאת לובשת את החזייה והסדין נשמט על
הרצפה. במהירות את זורקת על עצמך גם את החולצה. חולצה שקיבלת
ממני לא מזמן, לכבוד עוד אחד מהאירועים שלנו ביחד.
את חוזרת להביט בי, ומתחילה לסדר את השיער. אני מתקדם על המיטה
ומתיישב בקצה קרוב אלייך ככל שאוכל. את לוקחת את התיק שקנינו
בפראג בקיץ, מוודאת שיש בו כל מה שצריך להיות וסוגרת אותו. את
נעמדת במקומך. מבטינו נפגשים. אף אחד מאתנו לא מעז להוריד
ראשון את המבט.
היד שלך נוגעת ברכות בלחיי. את רוכנת ומנשקת אותי בעדינות על
השפתיים. אני טועם טעימה אחרונה. בולע את הרוק לשמור על הטעם.
את פונה ללכת ואני תופס בידך. את נעצרת ומסתובבת אלי חזרה,
מנידה את ראשך.
"אל".
אני מפחד לעזוב, אבל עושה את זה בהססנות. ידך שוב נשלחת לנגב
במהירות את הדמעה הסוררת שלא מוכנה להשאר במקומה. את מגבשת
החלטה והולכת בצעד נחרץ אל הדלת. אני נשאר במקומי, מביט אלייך
דרך דלת חדר השינה. את עומדת ליד הדלת מחפשת את המפתח בתיק. את
לא מוצאת. את לא רוצה לחזור לחדר. אני מסתכל אל השידה, ליד
חפיסת הסיגריות שלי מונח לו צרור המפתחות שלך. אני קם ממקומי
ולוקח אותו. את מסתובבת אלי כשאני ניגש אלייך עם המפתח. שפתייך
אומרות לי תודה אבל שום קול לא יוצא.
הדלת נפתחת, משב רוח חמים מבחוץ חודר לדירה ונעלם יחד אתך כשאת
סוגרת את הדלת אחרייך. אני נשאר לעמוד ליד הדלת רק עוד שניה
וחוזר לכיוון החדר, משקוף הדלת בועט בבוהן שלי בדרך. אני מקלל
איזה קללה חסרת פשר ונותן למשקוף אגרוף. אני צולע עד המיטה.
מרים מהרצפה את הסדין הלבן ומתיישב על המיטה בצד שלי. אני פורש
את הסדין שרק חצי ממנו דרוש כדי לכסות אותי. אני מדליק סיגריה
ומסתכל על העשן שעושה כרצונו באוויר.
אני מסתכל על הנר בצורת זוג מאוהב שכבר לא יידלק לעולם. אותו
נר שהבאת לי לפני שנים. אני מסיט את מבטי כדי לא לראות אותו
ורואה את אוסף הדובים שאספנו לנו במהלך השנים. המבט שלי בורח
אל התמונה הגדולה שלך שצילמתי במגדל אייפל, השיער שלך פרוע
מהרוח ואת מחייכת חיוך מאושר. אני מפיל את ראשי על הכרית שקנית
כי טענת שהכרית שלי לא נוחה ומסתכל אל התקרה. אולי שם יהיה לי
מפלט. שלוש נקודות אדומות שחרחרות. שלושה יתושים שלחמתי אתם
שלשום כי הם לא נתנו לך לישון.
אני עוצם את העיניים.
אני פוקח את העיניים. ארון חצי ריק מציץ אלי מבעד לדלת שמכסה
אותו בחלקו. הכרית לחה. היד שלי נחה על החצי הריק הקר של
המיטה.
אני עוצם את העיניים. |