[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני גמר
/
המונה ליזה הזאת

ידעתי שיום זה יבוא בשלב כלשהו בחיי הקצרים. אני לא יכול להגיד
שציפיתי לו במידה כזו שהייתי מוותר על ארוחה במקדונלד'ס
בשבילו, אבל ללא ספק הייתי מרוצה במידה רבה כשהוא הגיע. הגיעה
ההזדמנות שלי לראות מישהי מפורסמת על באמת, ואולי אפילו לגעת
בה.
נכנסנו למוזיאון, אני, אמא, אחותי, ואיזה בת דודה שלנו שהצטרפה
אלינו לטיול לצרפת. זו היתה פעם ראשונה בכלל שהייתי בחו"ל,
ובפרט בפריז, שאז גיליתי שהתאהבתי בה. באותו טיול החלטתי גם
שכשאהיה גדול אעבור לגור שם. הבעיה היחידה שהיתה לי זה שאף אחד
שם לא דיבר עברית, ואני בצרפתית לא הייתי חזק במיוחד. קיוויתי
שעד שאגדל אחד מהדברים האלה ישתנה. לצערי זה לא קרה. אני עד
עכשיו מחכה שיתחילו לדבר עברית בצרפת.
המוזיאון היה גדול במיוחד, יותר גדול מהמוזיאון בירושלים
שהכרתי טוב, כי לקחו את הכיתה שלי כמעט בכל שנה לשם. בכניסה
קיבלנו מפה, לקח לי קצת זמן להבין שכל הציור הגדול הזה הוא רק
המוזיאון. מיד חיפשתי במפה את הגברת הזו שכולם דיברו עליה כל
החיים שלי. כמובן מיד משכתי את כל החבורה אחרי. הייתי נווט
מעולה, והיה לי חוש כיוון נפלא, רק שזו היתה כנראה טעות תמימה
באיזה פנייה שלא מסומנת במפה שהביאה אותנו לצד השני של
המוזיאון.
אחותי כמובן נמאס לה מהר מאוד מהנסיונות הכושלים שלי להגיע אל
מעוז חפצי, והיא החליטה ללכת בקצב שלה, ואפילו לעצור מדי פעם
להסתכל על תמונות. אני הייתי חסר סבלנות אבל לא רציתי לאבד
אותם בתוך ההמון, אז נאלצתי להמשיך איתן ולבכות לאמא שלי שאני
רעב. לעתים קרובות מידי הייתי רעב, ואחותי דאגה להזכיר לי את
זה בכל הזדמנות גם שנים אחרי הטיול.
לבסוף הגענו לחלק הוורוד של המפה, שם היא ישבה וחיכתה רק לי,
שאבוא אגע בה, אלטף אותה. היא תחייך אלי את החיוך המפורסם שלה
שמתנוסס על חולצות טריקו רבות שנועדו למכירה בחנות המזכרות
המאוד יקרה של המוזיאון. הרגשתי את לבי פועם בחוזקה יותר ויותר
בתוך כלוב הצלעות שלו עם כל צעד שקירב אותי אליה. אחותי נעצרה
ליד עוד איזה תמונה של לואי ה- 14 שעליו היא בדיוק קראה עכשיו
איזה ספר מרתק של מליאן תלפים עמודים, אבל היא לא מצאה שום
תמונה של אנג'ליק, הגיבורה של הספר שלה.
הרגשתי שאני כבר לא יכול לעמוד בפיתוי ואמרתי לאמא בהחלטיות
מהוססת שאני הולך למצוא את הגבירה וניפגש שם. היא לא הספיקה
להגיד לי: "תזהר שלא תאבד את הדרך, תחכה לנו שם ואל תזוז לשום
מקום עד שנגיע, ותלבש את הסוודר כי המזגן שם מאוד קר", וכבר
יצאתי לדרכי מצויד במפה הנאמנה, במימייה שאמא דחפה לי ליד
למקרה שאני אהיה צמא, והפאוץ' הוורוד שליווה אותי כל הטיול בו
החבאתי את הממון שאמא הפקידה בידי כדי שאשמור עליו.
המסע היה לא קל, מסדרונות ללא קצה שהובילו אותי כל פעם לאותה
נקודה מעט האטו אותי, עד שהבנתי שאני מסתכל על המפה הפוך ואני
צריך לפנות שמאלה ולא ימינה. עברתי אולמות עצומים שהיו מלאים
בתמונות מקצה לקצה שפחות או יותר תיארו את כל ההיסטוריה של
צרפת. חלפתי על פני קבוצות תיירים גדולות שנעצרו ליד כל תמונה
ודיברו עליה שעה, ולבסוף הגעתי לשירותים. עשיתי מהר את צרכיי
כדי לא לבזבז זמן ומיד חזרתי לדרכי.
ברגע אחד נפלתי במדרגות וקיבלתי מכה בברך שעשתה לי סגול, אבל
למרות הכאבים המשכתי. אפילו כשעברתי ליד האישה הערומה בלי היד
לא עצרתי והמשכתי כאחוז כוס אמוק. והנה הגיע באמת הרגע. הגעתי
לאולם שבו היא נמצאת. עצרתי להסדיר את הנשימה, ונכנסתי לאולם
בהליכה הכי קולית שיכולתי, ראיתי את אמא שלי יושבת על הספסל
ומיד כשהיא ראתה אותי היא קמה אלי לשאול איפה הייתי. ניסיתי
להתחמק באלגנטיות באומרי שהלכתי לחפש אותן, כדי להראות להן איך
מגיעים. אחותי הצטרפה אלינו אחרי שהיא כבר צילמה, למרות שאסור,
וביקשה כבר ללכת. ציינתי בפניה שבגלל דאגתי להן לא הספקתי עוד
לראות אותה, היא הראתה לי לאן ללכת.
היתה שם קבוצה גדולה של יפנים קטנים שלא הפסיק לצלם כל דבר
שזז, וגם מה שלא. ניסיתי להשתחל ביניהם כדי לראות אותה, אבל
הדבר היה בלתי אפשרי. חשבתי לחכות בנימוס עד שהם יזוזו, אבל אז
המדריכה שלהם התחילה לדבר במהירות, והבנתי שהם לא מתכוונים
לזוז בזמן הקרוב. הבטתי אל אחותי שכבר עשתה סימנים של נמאס לה
ובואו נזוז. ניסיתי שוב, הפעם ביותר אגרסיביות לפלס דרכי בין
כל היפנים. הצלחתי להגיע לחבל הלבן בצד הכי שמאלי שלו. הרמתי
את ראשי וראיתי אותה, מסתכלת דווקא עלי, אפילו שהייתי הכי בצד
מכולם, ומחייכת אלי. היא היתה בתוך ארון זכוכית גדול ונראתה כל
כך קטנה לעומת מה שדמיינתי אותה.
הייתי רחוק ממנה, וידעתי שאני חייב להתקרב אליה ולגעת בה,
להרגיש אותה. הבטתי לצדדים מוודא שאף אחד לא רואה אותי
והשתחלתי מתחת לחבל הלבן מתקדם לאט צמוד לקיר, כדי שאף אחד לא
ישים לב אלי. יד גדולה נפלה על כתפי והרימה אותי באוויר. זה
היה המאבטח האישי שלה שנבח עלי בשפה לא מובנת, וזרק אותי אל
מחוץ לקבוצה של היפנים שלפתע השתתקו והסתכלו כולם עליי. לקח
להם בדיוק חצי שנייה עד שהתחילו לצלם אותי במרץ: באוויר, מתרסק
על הרצפה, קם משפשף את ישבני, מגלה את הסימן הסגול החדש, ואת
אמא שלי ניגשת אלי וגוערת בי.
אמרתי לה שאני מוכן ללכת כי אני כבר רעב, ובזמן שהלכנו משם
ניסיתי בכלל להבין מה כל ההתרגשות. היא אפילו לא יפה המונה
ליזה הזאת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תנו לי ב'!
-הנה ב'!
ומה קיבלנו??
-ב'!!!

חניכי צופים
ברגע של
התרוממות רוח



תרומה לבמה




בבמה מאז 3/6/05 23:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני גמר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה