בוקר בהיר אחד היא ניגשה אלי ותפסה אותי לא מוכן: "אני רוצה
שתכיר את ההורים שלי". נלחמתי עם גוש הלחם שהחליט להתנחל אצלי
בגרון בעקשנות רבה, ולבסוף אחרי שהצלחתי לבלוע אותו שאלתי:
"למה?" הייתי צריך לדעת שהיא תיעלב, אבל כמו תמיד אני לא חושב
מספיק רחוק. היא בחרה להתעלם.
"עוד מעט פסח, הם הזמינו אותנו לליל הסדר", (אותנו?) "וחוצמזה,
אני חושבת שהגיע הזמן".
"אבל מה אני יודע על ליל הסדר, אני אעשה לך רק פדיחות". האמת
שכבר נגמרו לי התירוצים אחרי שהרגתי 3 סבתות , עירבתי את רוב
המשפחה שלי בתאונות קטלניות ואפילו נולדו לכלב שלי גורים.
ידעתי שהמלחמה הזו אבודה, והפעם אני לא אצליח להתחמק.
לבשתי את הבגדים היפים ביותר שיש לי בארון, ואחרי שהחלפתי אותם
בערך 5 פעמים היא מצאה לי משהו שהיא אוהבת (את הבגדים של אחיה,
שהכינה מראש). היא שלפה מכיסה כיפה לבנה והגישה לי אותה (כן,
מה בדיוק אני אמור לעשות עם זה?) לקחתי אותה בהיסוס ודחפתי
אותה לכיס. היא  העבירה לי תדריך קצר שלא הבנתי ממנו כלום,
ויצאנו לדרך.
הגענו לבית שלה באיחור אופנתי של שעה וחצי (כמובן באשמתי, איך
לא?) . ראיתי את אבא שלה צופה בנו מהחלון מציץ  בשעון שלו.
הרגשתי את הלב שלי מתחיל לרקוד סטפס בתוך החזה שלי, מקפץ משמאל
לימין וחזרה. היא כנראה הבחינה ברעד המטורף של הידיים שלי, כי
מיד אחרי שיצאנו מזווית ראייתו של האבא, היא נשקה לי על
השפתיים ואמרה: "הכל יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג, הם לא יאכלו
אותך." (ממש מרגיע).
כשהגענו לדלת הרמתי ידי לצלצל בפעמון, אך זו נקטעה במכת קראטה
מקצועית  "ערב חג!". היא דפקה בדלת ואביה פתח לנו. אני משום מה
העדפתי לספור את הכתמים החומים במרצפות מאשר להביט עליו.
"אדוני, אני  מצטער שאיחרנו". התנצלתי. למרבה הפלא הוא ענה לי
בקול נשי:
"שלום, אני אמא של יעלי". הרמתי את ראשי, ואכן זו הייתה אישה
שעמדה מולי, מיד תיקנתי את המצב:
"מצטער, גבירתי, לרגע חשבתי שאת גבר ..."  (אני אמרתי  את זה?)
קיוויתי שההתעלמות שלה אומרת שהיא לא שמעה את זה.
"בואו תכנסו, אנחנו רוצים כבר להתחיל." הפעם זה באמת היה אבא
שלה. נכנסנו לבית והתיישבנו לשולחן. השולחן היה עמוס בכל טוב,
וסביבו ישבה בערך כל המשפחה שלה, מקטן ועד גדול. כולם, ללא
יוצא מן הכלל, נעצו בי את מבטם. הרגשתי את ידה על ירכי, (לפחות
קצת חמימות) מתהדקת. אביה סימן לי במחווה מוזרה של טפיחה על
הראש, לא הבנתי את משמעותה, אז החזרתי לו אותה מחווה. ידה של
אהובתי מצאה דרכה אל כיסי (היא לא נורמלית, גם ככה אני מספיק
לחוץ) והוציאה את הכיפה. החלטתי מעכשיו לא לנסות לתקשר עם
ההורים שלה, זה לא מוסיף לי נקודות זכות.
לאחר ששמתי את הכיפה על הראש, אביה החל בסדר. הוא דיבר, ודיבר,
ודיבר, אחיה הקטן שאל שאלות, אביה ענה והמשיך לדבר. האוכל ישב
מולי, מסתכל עלי, קורא לי, והוא עדיין דיבר. באיזשהו שלב הציעו
לי כוס יין. סירבתי בנימוס בטענה שאני נוהג. אך אחרי שהרגשתי
במבטה הזועם ננעץ בעורפי (יחד עם הציפורן שלה) לקחתי את הכוס
וגמרתי את כל תכולתה.
עד שהגענו לשירים, הקיבה שלי כבר הספיקה לשיר פעמיים את
הסימפוניה השביעית של באך. ולבסוף הגיע הרגע המיוחל, אפשר
להתחיל לאכול! מיד העמסתי על הצלחת קצת מכל דבר שהיה על
השולחן, אבל משהו היה חסר לי.
"איפה הלחם?" דממה נשתררה סביב השולחן (אמרתי את זה בקול רם?)
ניסיתי להשוות לזה מראה של בדיחה גרועה על ידי גיחוך חנוק, זה
לא עבד. ואז החלה החקירה:
"בן כמה אתה?"
"עשרים ו ..."
"מאיפה ההורים?"
"הם הגיעו מ ..."
"במה אתה עובד?"
"אני..."
"מה התכניות לעתיד?"
"כמה ילדים אתה רוצה?" (ילדים?!)
"איפה הייתה בצבא?"
"שק"מיסט ב ..."
"מה, לא היית קרבי?!"
"אהה..." דווקא עכשיו הם החליטו לחכות לתשובה? "לא בדיוק."
החלטתי לנצל את הפסקת האש כדי לקחת ביס מהאוכל שחיכה לי על
הצלחת, שמשום מה הרגשתי מתרוממת באוויר.
"סיימת?" שאלה אותי אימה, ולא חיכתה לתשובה.
עכשיו הגיעה המנה העיקרית: קערה גדושה בחיות מתות כרותות
אברים.
"מה זאת אומרת צמחוני?"
"אתה לא אוכל בשר?! אז קח קצת עוף, לא? דגים? אז מה אתה אוכל?"
(את הצלחת שלקחת לי הרגע!)
"אבל אם אתה לא אוכל כלום, איך זה שאתה שמן?" אחיה הקטן החליט
להצטרף להילולה.
"הוא לא שמן, הוא רק קצת מלא." סופסוף היא החליטה לצאת להגנתי
(ממש תודה).
חולשה בלתי מוסברת תקפה אותי, סימנתי לה שאני יוצא לנשום קצת
אוויר. יצאתי למרפסת, והדלקתי סיגריה. ומיד אחרי הגיע גם אביה.

"אתה יודע שזה לא בריא לעשן?"
"האמת שקראתי מחקר אחד שאומר כי בקרב המעשנים, אחוז התמותה
מבעיות לב הוא יחסית נמוך." ניסיתי להראות את החכמה שלי.
"כן, כי הם מתים קודם מסרטן ריאות". (יופי, תהיה קטנוני). "אני
צריך לדבר איתך על אמצעי מניעה. אם אתם חושבים להתחיל
לקיים..." הסרטן שהיה לי בריאות התחיל לטפס במעלה הגרון ותפס
עם אחת הצבתות שלו את מיתרי הקול, התחלתי להשתעל. הוא מיד נחלץ
לעזרתי מנסה עלי את תמרון ההיימליך שהוא למד באחת מהשתלמויות
העזרה הראשונה שעושים להם במשרד. הלחיצות שלו על הריאות שלי לא
בדיוק עזרו, והרגשתי את החמצן בורח לי. סחרחורת תקפה אותי
ולכמה שניות איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי, ראיתי את עיניה הדואגות, שמחתי שכל זה היה רק חלום
רע, אך ברקע שמעתי את אביה: "אמרתי לך שזה לא בריא לעשן". (מה
שלא בריא זה לבוא לפה לליל הסדר) קמתי על רגלי, פילסתי את דרכי
החוצה מבעד לכל האנשים, סוחב אותה איתי. היא נישקה בדרך את
כולם, ולבסוף יצאנו משם.
בדרך חזרה היא ניסתה לעודד אותי. "אל תדאג, עד ראש השנה יש עוד
הרבה זמן..."