שמה היה אינסנס, נערה פשוטה שחיה את חייה הפשוטים בכפר פשוט אי
שם באיזה ארץ פשוטה ולא ידועה. שיערה הארוך והחלק היה חום,
עיניה חומות וגוון עורה היה שזוף מפאת השמש שטפחה על ראשה מדי
יום ביומו, בזמן שעשתה את מטלות אחזקת הבית הקבועות, שכן היא
גרה לבד, ללא הורים, אחים או גבר לצידה. אלו היו החיים היחידים
שאינסנס הכירה, וכך היא אהבה אותם.
צריפה הפשוט היה ממוקם בקצה הכפר הפשוט, גובל ביער הגדול, שאת
החיים מעבר אליו אינסנס לא הכירה. היא לא האמינה שאי פעם משהו
או מישהו יפר את שלוות הכפר, או שאי פעם שגרת חייה תשתנה.
אינסנס ישבה מול האח בצריפה בפשוט, בשעת ערב מוקדמת, סורגת
לעצמה אפודה לקראת החורף הקרב ובא. על הכירה התבשל לו לאיטו
נזיד עדשים שהיא לימדה את עצמה להכין. למרגלותיה נשכב לו
להתחמם כלבה הזקן, לייזי, חברה היחיד בעולם. אף שהיא לא זכרה
מאיפה הוא הגיע, או כמה זמן הוא כבר עמה, היא ידעה שלעולם לא
ינטוש, ותמיד יהיה שם לצידה.
את ההמולה היא לא שמעה, אלא רק אחרי שלייזי החל לנבוח על הדלת.
היא החליטה לצאת לבדוק את פשר ההמולה בחוץ. היא יצאה את צריפה
ומיד הכתה בה רוח קרה, אף על פי שהחודשים הקרים צפויים להגיע
רק בעוד זמן מה. היא הבחינה בכל תושבי הכפר מתקבצים במרכז
הכיכר הקטנה, ליד הבאר.
ככל שהתקרבה, כך התחזקו קולות ההמון. היא נעמדה במרחק לא רב
מאחורי הקבוצה הגדולה של האנשים ורק אז הבינה במה כולם היו
מרוכזים. במרכז הכיכר, צמוד לבאר, עמד לו בגאון אביר בשריון
קשקשים שחור על סוסו הצחור. לפתע הוא הרים את ידו ודממה
נשתררה.
"עכשיו שכל תושבי הכפר כאן", הוא קרא בקול, "אני יכול להודיע
לכם את אשר נשלחתי בשבילו". הוא הוציא מדופן אוכפו מגילת קלף
והחל קורא ממנה. "כל תושבי הכפר היקרים, נשלחתי בשם הוד גדולתו
הלורד וישס להודיע לכם כי עד מחר בבוקר עליכם לעמוד בתנאים
הבאים: 1. עליכם למסור לידי את כל תפוקתכם החל בחקלאית וכלה
בעבודות היד.
    2. להקריב קורבן, שה תמים, בשמי לאלים.
    3. לבנות מזבח שבו תסגדו לי.
באם אתם לא יכולים לעמוד בתנאים הללו עליכם להעביר לידי שליחי
נערה בתולה מן הכפר למטרת נישואין, ואז אסכים לוותר על התנאים.
אבל אם אף לא אחד מן התנאים יתקיים עד מחר בבוקר הכפר שלכם
יעלה באש על כל תושביו, וכל רכושכם יוחרם. בכבוד רב, על החתום,
לורד וישס". האביר סיים לקרוא מן המגילה והחזירה למקומה.
"ובכן, מהי החלטתכם?"
מיד החלו האנשים להתלחשש, ובבת אחת כולם הסתובבו ופנו אל
אינסנס, שעמדה מאחור.
"קח אותה", נשמעה קריאה בודדה שמיד הצטרפו אליה קריאות של כל
בני הכפר. ההמון פתח נתיב לאביר ישירות אל אינסנס ההמומה. הסוס
נע ממקומו והחל דוהר לכיוונה. לפני שהיא הספיקה להתנגד, לפני
שהיא הספיקה להגיב, מצאה עצמה אינסנס על גב הסוס, דוהרת אל
היער הגדול שצריפה הפשוט גובל בו, וחשיכה עוטפת אותה.
אינסנס התעוררה במיטה הרכה ביותר שידעה מעודה. היא פקחה את
עיניה כדי לראות כי בחדרה לא היה כלום מלבד למיטה העצומה בה
ישנה. חלון יחיד נתן לאור לחדור אל החדר, ודלת גדולה סגרה את
החדר. היא הורידה מעליה את השמיכה והבחינה כי היא עירומה כביום
היוולדה, ומיד הרימה את השמיכה חזרה לכסות את גופה. היא סקרה
את החדר שוב, והבינה כי בעצם אין לה ממה להתבייש, משום היותה
לבד בחדר. היא יצאה ממיטתה ופנתה אל הדלת.
היא הרגישה מוזר. מעולם לא הסתובבה עירומה, פרט לפעמים שבהם
התרחצה. היא ניסתה לפתוח את דלת האלון הכבדה, אך ללא הואיל, זו
הייתה נעולה על סוגר ובריח. לאחר מכן ניגשה אל החלון והביטה
דרכו אל השמש העליזה. היא לא זיהתה את המקום בו הייתה, היה זה
מעבר ליער הגדול הגובל בצריפה הפשוט. בהביטה למטה הבינה כי היא
נמצאת במגדל גבוה במיוחד, שהוא חלק מטירה ענקית.
אינסנס קפצה מיד למיטתה וכיסתה את עצמה לשמע פתיחת הדלת. דרך
הדלת עבר אותו אביר שלקח אותה אמש מביתה, מוביל עגלה, עליה היו
בגדי משי וארוחה מכל טוב. "בוקר טוב, גבירתי", אמר בקול רך.
אינסנס לא ענתה.
"תסלחי לי שנאלצתי לקחת ממך את בגדייך, אלו לא היו בגדים לנערה
במעמדך. הנה הבאתי לך כאן בגדים חדשים. כמו כן, יש לך פה ארוחת
בוקר, אני מקווה שהיא תהיה ערבה לחכך". אינסנס עדיין לא ענתה.
"מה קרה, נערתי, החתול בלע לך את הלשון?" אינסנס נענעה את ראשה
לשלילה. "אז את לא רוצה הסבר לכל מעשי?" היא נדה בראשה. "טוב.
קודם כל תאכלי, תשבעי, את צריכה כוח. תמדדי את הבגדים שהבאתי
לך, ומאוחר יותר אני אחזור ואסביר לך את הכל". האביר השאיר את
העגלה ליד מיטתה של אינסנס ויצא את החדר, נועל אחריו את הדלת.
אינסנס התיישבה במיטתה, הורידה מעליה את השמיכה והעבירה את
מבטה אל העגלה. על העגלה נחה לה צלחת גדושה בכל טוב. היא הרימה
את המזלג וטעמה את האוכל. היה זה הטעם המושלם ביותר שהיא טעמה
מעודה. עד מהרה נשארה הצלחת ריקה, וכך גם כד המיץ שלידה.
אינסנס הרימה את שמלת המשי והביטה בה, היה זה הבד היפה ביותר
שהיא ראתה אי פעם. היא לבשה את השמלה ונשכבה חזרה על המיטה,
ממתינה שהאביר המסתורי יחזור.
זמן לא רב אחרי זה היא שמעה את הבריח נפתח שוב. דרך הדלת עבר
האביר בשריון הקשקשים השחור הקבוע שלו, עם הקסדה על הראש
כהרגלו, ובידיו כיסא. הוא העמיד את הכיסא ליד מיטתה והתיישב
עליו.
"היה טעים?" שאל. היא הנידה בראשה. "והשמלה, את אוהבת אותה?"
שוב אותה תגובה. "ובכן, הבטחתי לך הסבר. קודם כל אני רוצה
להתנצל שוב על התנאים בהם הכל נעשה, אך לצערי לא הייתה לי
ברירה, אינסנס". היא הופתעה שהוא יודע את שמה. "כן, אני יודע
את שמך, אני מכיר אותך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת. אני צפיתי
בך הרבה זמן בסתר, אני התאהבתי בך בסתר, והחלטתי שאני חייב
לקחת אותך, שתהיי שלי. אני ידעתי שהכפריים יעדיפו לתת אותך
במקום כל הדברים האחרים, ידעתי שאת לא שייכת לשם, ושאת בודדה.
באיזשהו מובן אני מאמין שהצלתי אותך. המצאתי את כל הסיפור הזה
של לורד וישס רק כדי לקבל אותך. את בטח שואלת את עצמך למה לא
פניתי אלייך בדרך המקובלת, למה לא ניסיתי לחזר אחרייך כמו
כולם. אני לא יכולתי, אני לא יכול. את מבינה, אני לא בן אדם
רגיל".
אינסנס הסתכלה עליו כל הזמן שדיבר, עיניו כמו הפנטו אותה, והיא
רק הקשיבה.
"באיזשהו מובן אנחנו מאוד דומים", המשיך, "גם אני תמיד הייתי
בודד, הייתי שונה מכולם ואף אחד לא רצה שום קשר איתי. חייתי את
חיי לבד בטירה הזו שהורישו לי אבותיי, והייתי בודד. עד שראיתי
אותך. באחד הימים שטיילתי לבדי עם סוסי החלטתי להיכנס אל היער
הגדול, לראות מה מעבר לו. כשהגעתי לקצה היער הבחנתי בצריפך
הפשוט הגובל ביער. וראיתי אותך עובדת את עבודות היומיום שלך.
נפעמתי מיופייך מהרגע הראשון שראיתיך. וכבר ברגע זה החלטתי שאת
תהיי שלי. ידעתי שאם אצא מהיער ואפנה אלייך, את  תיבהלי, או
שתהיי אדישה כלפי, כמו כל השאר, לכן החלטתי לפעול בדרך אחרת.
יום יום הגעתי לנקודה זו ביער והבטתי עלייך. יום יום למדתי
אותך, הכרתי אותך והתאהבתי בך יותר. וכך רקמתי בראשי תכנית
פעולה איך להציל אותך מחייך ולהפוך אותך למה שנועדת לו באמת.
להיות מלכתי בממלכה הפרטית שלי".
אינסנס, שקועה עדיין בעיניו, הרימה ידה ונגעה במתכת הקרה
שכיסתה את פניו. "תסכימי להיות המלכה שלי?" היא התקרבה אליו
וניסתה להוריד מעל פניו את הקסדה. הוא נרתע ממנה וקם על רגליו.
"לא, אל תורידי, זה יבהיל אותך. אני לא רוצה להבריח אותך".
אינסנס קמה על רגליה ונעמדה מולו, ידה מלטפת את המתכת שמייצגת
את פניו. היא רכנה אליו ונשקה לו קלות על השפתיים. הוא לא
נרתע. היא הרימה ידיה וניסתה שוב להוריד את הקסדה, הפעם הוא לא
התנגד. היא הורידה מעליו את הקסדה.
ריח נזיד העדשים נישא באוויר, הלשון הארוכה והרטובה של לייזי
העירה אותה משינתה העמוקה. היא קמה מיד על רגליה כדי להוריד את
הנזיד מן האש. אינסנס התיישבה חזרה אל הכורסא, מלטפת את לייזי
הנאמן, והמשיכה בסריגת האפודה לקראת החורף המתקרב.