מוקדש לנעם

אתם בטח לא תאמינו לזה, אבל אני וכרמל שתינו את הדם של נעם.
פשוט, זה היה הדבר הטבעי ביותר לעשות. זה היה כמה דקות אחרי
שכרמל הרג את נעם. הוא הסביר לי למה 'אנחנו' ו'הם' זה לא אותו
דבר, שאנחנו אינטיליגנטים והם סתם כבשים, ובגלל שהם מטומטמים
כמו עדר, אסור לנו לתת למוסר ולנורמות שלהם להשפיע עלינו, כי
אנחנו קובעים לעצמנו. "קחי את נפוליאון", הוא אמר לי, "אם הוא
לא היה קובע לעצמו את החוקים והורג כל-כך הרבה אנשים, אז היום
לא היו שום דמוקרטיות"; ונורא נורא אהבתי אותו על זה, כי סוף
סוף היה מישהו שדיבר אליי ב"הם" ו"אנחנו", ולא ב"אני" ו"אתם".
"בגלל זה הרגת את נעם?" שאלתי אותו, והוא ענה לי שלא, דווקא את
נעם הוא הרג בשבילי. חייכתי, כי הבנתי איך שהוא קורא אותי.
"אבל נעם לא היה כבשה", אמרתי, "הוא היה מיוחד, זאת אומרת- עד
שהוא השתגע, אבל גם אז הוא היה מיוחד, כי הוא תמיד רצה להשתלט
על העולם"-"אבל הוא לא היה מצליח" כרמל אמר לי, ואני עשיתי
פרצוף שואל, "אני הייתי משתלט עליו קודם". חייכתי בהסכמה. זה
נכון. כרמל היה יכול להשתלט על העולם לפני נעם, ואם נעם היה
מספיק להשתלט ראשון זה היה רק בגלל שכרמל עשה לו טובה ונתן לו
תקופה של חסד, או פשוט לא התחשק לו לשלוט על העולם באותו
הזמן.
"תראי כמה שהאנשים נראים קטנים מלמעלה", הוא אמר והדביק לי
נשיקה על הלחי.
"אז בוא נשתה לו את הדם", אמרתי והסתכלתי בפעם הראשונה על
הפרצוף הלבן והמת של נעם. העינים שלו היו גדולות ובוהות
והסתכלו עלי במבט מאשים. "מה אתה רוצה ממני?", צרחתי, "זה לא
אני שהרגתי אותך, זה כרמל!" ובעטתי בו חזק, אבל הוא הסתכל עלי
במבט הזה שלו, כאילו לא אכפת לו שכואב לי אלא רק שהוא מת,
והתחלתי לבכות. כרמל בא וחיבק אותי וליטף לי את השיער אבל אני
פשוט המשכתי לבכות ולבכות והדמעות שלי נפלו על הגופה המתה של
נעם ופתאום הצטערתי נורא שרציתי שכרמל יהרוג אותו. עצמתי את
העינים חזק ונשכבתי על הרצפה, שמתי את הידים על העינים שלי,
כדי לא להרגיש כלום, אבל פתאום הרגשתי את כרמל פוקח לי את
העינים ומטפטף לי על השפתים משהו אדום. "תשתי את זה", הוא אמר,
"זה יעזור לך להרגיש יותר טוב". ידעתי שזה הדם של נעם. לקחתי
את זה לפה ואז ירקתי. "אבל הוא מת, כרמל, אתה לא רואה?", צרחתי
עליו, והוא ניסה להרגיע אותי. הוא ליטף לי את הראש ודיבר בלחש
"אבל את רצית את זה, לא?" ואני רק הנהנתי בראש ונחנקתי מהדמעות
שלי, ואז הוא חייך אלי, ושוב נתן לי את הדם, ושתיתי. הרגשתי את
הטעם החמצמץ והמתכתי של הדם שלו בפה שלי. הוא היה עדין חם, כי
הוא לא היה מת הרבה זמן והדם שלו זרם לי לתוך הפה, וחשבתי "נו,
אז בכל זאת נעם הביא קצת טוב" ואז פקחתי את העינים שלי וראיתי
אותו מסתכל עלי, אבל הפעם לא היה אכפת לי. ירקתי לו דם על
העינים ואז כבר לא יכולתי לראות אותן. אחר כך לקחתי לגימה נורא
גדולה מהדם שלו, והשקיתי את כרמל בדם מהפה שלי, כשהוא גמר
לשתות, נתתי לו נשיקה גדולה, שהיתה מהולה בדם של נעם, שהיה
בעצם די טעים. ואז שוב לקחתי דם, ושוב ירקתי על נעם. הוא כבר
היה מת, הוא לא יכל להחזיר לי, ונורא נהנתי מזה, אז בעטתי בו
עוד פעם, וגם נתתי לו סטירה וצרחתי "למה עשית לי את זה? למה
אתה מת?", ונורא שמחתי. אחר כך לקחתי את היד של כרמל ואמרתי לו
"בוא נלך".
כשחזרנו הביתה עשינו אהבה, ונורא נהנינו כי סוף סוף נעם היה
מת, ולא היה מי שיטריד אותי בסיוטים. ואחר כך, בחופה, כרמל
טפטף ליין קצת דם מבלי שהרבי ידע, והשקה אותי בזה. אחר כך הוא
אמר "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", וכולם היו שמחים.