חלק א': ערב יום ראשון

1
השעה הייתה 1900. אסף ישב כהרגלו לשולחן שקוע בכתיבה מהירה
ולחלוטין לא מובנת לאדם אחר, כשג'יימס שם את ראשו על ירכו
והביט בו בעיניים חומות גדולות במין חצי חיוך. המבט החזיר את
אסף למציאות. אסף שלו מבט לעבר פרק ידו השמאלי, מיקומו הרגיל
של השעון, שכרגע היה מונח שבור על השולחן.
"הגיע הזמן לצאת, אה?" שאל רטורית את ג'יימס, הכלב כאילו לאשר
את דבריו רץ אל החגורה והביא לו אותה. אסף קם בחוסר רצון וזרק
לקעריתו של ג'יימס מספר "דוגלים".
ג'יימס לא היה כלב גדול, הוא היה בינוני לפי האחורה של הדוגלי,
מין תערובת  בין לברדור לרועה בלגי. פרוותו הייתה השחורה.
ג'יימס אכל ברעבתנות את שהיה זרוק לו בצלחת מפזר בכל רחבי דירת
החדר הקטנה "דוגלים" קטנים, לא טורח לנקות אחריו.
ג'יימס היה בן 10. אסף קיבל אותו בגיל 16 מידידה בשם שירי,
שהכלבה שלה המליטה הרבה יותר מידי גורים. מהרגע הראשון שעיניו
נחו על הגור הקטנטן והשובב הוא התאהב בו. ג'יימס היה הצעיר
מבין הגורים, קטן ב- 27 שניות מאחותו הבכורה.
אסף היה בן 26, סטודנט לספרות כללית באוניברסיטה העברית. זה לא
שהוא כל כך אהב את המקצוע הזה, הוא פשוט לא התקבל לתקשורת או
פסיכולוגיה אליהם שאף. " אתה חייב ללמוד משהו, באוניברסיטה..."
כך הוריו נהגו לומר "אתה לא יכול לבזבז את כל חייך בכתיבת
סיפורי מתח מטופשים."
בשעותיו הפנויות הוא כתב רומן בלשי שקיווה לפרסם יום אחד.
אהבתו האמיתית הייתה כתיבת סיפורי מתח. לפני שהוא היה הולך
לישון הוא דמיין איך הוא זוכה בפרס נובל לספרות, או לפחות בפרס
ישראלי על מפעל חיים, אותו הוא מקבל בארמון שלו על שפת הים
אותו מימן ע"י כתיבת סדרת ספרי מתח נוסח אגאטה כריסטי וזכה
לתהילת עולם.
אסף לא אהב עבודה קשה, לכן העבודה שזה עתה פוטר ממנה הוגדרה:
"אחראי פניות ציבור" במשרד ממשלתי  זניח. כאשר כל מה שהוא עשה
זה להעביר טלפונים לבוסית שלו או להדפיס בשבילה כל מיני דברים.
כמובן גם את העבודה הזו סידרה לו אמא שלו כי היא הכירה איזה
מישהו שהכיר מישהי שהייתה האחות של הבוסית שלו.
לא הייתה לו חברה, כבר הרבה יותר מידי זמן לא הייתה לו חברה.
הוא גר לבד בדירת חדר עם ג'יימס, שלא עשה הרבה כדי לעזור לו
בשכר הדירה, חוץ מלפעמים לחרבן על מפתן דלתם של בעלי הדירה שלו
שגרו מעליו. כמה פעמים הם איימו עליו שאם עוד בוקר הם יצאו
לעבודה עם ריח של חרא נודף מנעליהם הם מעיפים אותו מהדירה. הוא
לא התייחס לאיומים האלה.
הסיבוב עם ג'יימס היה די קבוע, כל פעם ג'יימס בחר במקום אחר
לחרבן לו, וזה היה שיא הגיוון. בטיולים אסף תמיד היה שקוע באיך
הוא מחלץ את הגיבור של הרומן הבלשי שלו מהתסבוכת אליו הכניס
אותו. לגיבור שלו קראו ברוס, ע"ש ברוס וויליס. הוא היה בלש
פרטי קשוח שתמיד תפס את הפושעים הגדולים של העולם התחתון של
שיקגו בשלהי שנות ה- 20 של המאה הקודמת. ברוס היה כל מה שאסף
לא- קשוח, חכם, מוצלח, סקסי- בכל סיפור הוא תמיד זכה בבחורה
בסוף. הוא אף פעם לא הפסיד, לא במשחקי הביליארד שהיה משחק
באיזה מועדון חשוך בעיר התחתית של שיקגו- שם תמיד אסף מידע על
מושא חקירותיו, ולא בקרב היריות שתמיד הופיע בסוף כל סיפור.
אסף תמיד היה שקוע במחשבותיו בזמן הטיול, ולא התייחס לאף רחש
חיצוני, או אף בן אדם שעבר מולו ברחוב. כשג'יימס היה נובח על
העוברים ושווים, הוא היה מושך אותו קרוב אליו, לא כי הוא באמת
דאג לשלומם, אלא כדי שלא יתבעו אותו בטענה מופרכת שהכלב שלו
נשך איזה אידיוט.
גם עכשיו, שאזעקה של אוטו צרחה בקולי קולות לידו, הוא לא שמע
אותו. גם קולו של האיש שצעק אליו לא שלף אותו מהמחשבות העמוקות
איך הוא מוציא את ברוס מבאר עמוקה שהוא נזרק אליה ע"י ג'וני
ארוך האף. באר ריקה, אבל ג'וני פתח את הברז והיא החלה להתמלא
לאט לאט  מאיימת להטביע את ברוס המסכן שאל רגלו, שהתעקמה
מהנפילה, קשורה בכבלי ברזל לבנת בטון כבדה במיוחד.
יד כבה נפלה על כתפו  של אסף וסובבה אותו בכוח. "אתה לא שומע
שאני קורא לך, בחור?!" רסיסי רוק ניתזו אל פניו של אסף מפיו של
גבר מכוער למדי, וגבוה ממנו לפחות בראש. צלקת ארוכה נמתחה על
פניו של האיש מאוזנו הימנית דרך צווארו השעיר במיוחד ונעלמה
מתחת לגורמט זהב ענק שהיה עטוי על הצוואר. האיש היה גדול
ממדים, ולמרות הכרס שברחה מתחתית הגופיה הלבנה ראו עליו,
שבצעירותו לפחות, עסק בפיתוח גוף.
"שאלתי אותך, מה עשית לאוטו שלי שהפעיל את האזעקה?" צרח עליו
האיש ותפס אותו בצווארונו. ג'יימס נבח כמו מטורף ואסף החזיק
אותו קרוב אליו. רק זה חסר לו עכשיו, להסתבך עם איזה ארס מזדקן
בתביעה. "כלום", מלמל אסף בניסיון לא מוצלח להישמע לא מפוחד.
"רק עברתי פה עם הכלב שלי, האוט צפצף עוד קודם, לפני שהייתי
בכלל באיזור."
"אל תשקר לי!" ירה אליו האיש "ותשתיק כבר את ת'כלב המזדיין
ש'ך!" לפתע שלח האיש רגל ארוכה במיוחד ובעט בג'יימס ישר בחזה.
ג'יימס השתתק מיד והחל מיילל מנסה להתרחק. "אף אחד, אבל אף אחד
לא נוגע בכלב שלי!" אסף לפני שהספיק לחשוב יותר מידי, שלח את
רגלו שלו ישר לאשכיו של האיש. האיש מיד התקפל במבט מופתע
ומבוהל על פניו. אסף, כנגד כל אמונותיו ואמיצותו שלח אגרוף
לפנים של האיש שנפל על הרצפה.
אסף פנה אל ג'יימס, בדק את שלמותו, והחיש את צעדיו הרחק
מהמקום. במרחק בטוח הוא פנה לאחור לראות את האיש פותח במרדף
אחריו, אך האיש נשאר שרוע על הרצפה, מנסה להתיישב ולהבין מה
קרה. חיוך של שביעות רצון עלה על שפתיו של אסף. הוא החזיר מבטו
קדימה ופנה שמאלה לעבר סבך הבניינים כדי שהאיש לא יוכל לעקוב
אחריו.

2
אסף שכב במיטתו מהרהר על האירועים של הערב, לא מאמין לעצמו
כשהוא מספר איך הוא תפקד ומה הוא עשה. הוא רצה להתקשר לכל
העולם לספר לו מה קרה, והצטער שלא שילם את חשבון הטלפון.
ג'יימס שכב מתחת למיטתו, מיילל מידי פעם. למה הוא קרא לו
ג'יימס הוא כבר לא זכר, על שם איזה שחקן או זמר שהוא מאוד אהב
בזמנו, אולי ג'יימס דין, אבל הוא לא היה בטוח. מהרגע שהוא ראה
את הגור הקטן הזה הוא ידע שהשם שלו יהיה ג'יימס. זה כנראה היה
אחד השגעונות הקצרים של גיל 16  שבטוחים שמעריצים איזה מישהו
ואחרי זה שוכחים ממנו, סיכם אסף.
דפיקה נשמעה בדלת. אסף הרים מבט מופתע אל פרק ידו השמאלי, נזכר
שוב שהשעון לא שם. הוא העביר את מבטו אל השעון המעורר, שלא היה
בשימוש כבר זמן מה, שנח על השידה לידו. השעה הייתה כבר אחרי
חצות. דפיקה נוספת נשמעה וקריאה עקבה אחריה: "תפתחו, זה
משטרה." משטרה? מה יש להם לחפש אצלי? חשב אסף. הוא קם בעצלות
אל הדלת. אסף פתח את הדלת כשלגופו בוקסר משובץ בלבד.
"אסף זיו?" שאל אחד משני השוטרים שעמדו במפתן. אסף הנהן בחוסר
הבנה.
"אתה עצור בחשד לרצח ז'אק לוי." השוטר סובב את אסף וקשר את
ידיו מאחורי גבו באזיקים.
"רצח? מי זה ז'אק לוי?" שאל בתדהמה מוחלטת.
"יהיה לך מספיק זמן לשאול שאלות אחר כך." ענה לו השוטר תוך כדי
משיכה  אל מחוץ לדלת. "רגע, אבל מה עם הכלב שלי? מי יאכיל אותו
ויצא איתו בבוקר?"
"תאמין לי אחי, הכלב זו האחרונה בדאגות שלך עכשיו." הם יצאו אל
מחוץ לבית. הקור שהכה בעורו החשוף של אסף הזכיר לו שהוא לא
לבוש. "תנו לי לפחות להתלבש." קרא. השוטר הראשון סימן לחברו,
שלא הוציא מילה עד כה. השוטר השני נכנס לבית ויצא ממנו עד מהרה
עם מכנסיים, חולצה, גרביים ונעליים שזרק אל המושב האחורי ליד
אסף. "'תלבש בדרך." אמר וטרק את דלת המכונית.
הניידת עצרה בחריקה ליד תחנת  המשטרה במגרש הרוסים. השוטר
הראשון פתח את הדלת של אסף מגלה שהוא עדיין לבוש רק בבוקסר.
"למה לא התלבשת?" אסף סימן עם סנטרו אל האזיקים, "לא הצלחתי."
"טוב, לא משנה עכשיו. 'תלבש כבר בתא." אמר ושלף את אסף מהניידת
מוביל אותו לתחנת המשטרה. רגלו היחפה של אסף דרכה על שבר בקבוק
בירה שהיה זרוק בכניסה. הוא עצר את הצעקה וצלע בשקט אל תוך
התחנה. אסף הרגיש שכל המבטים הופנו אליו ברגע שהם נכנסו. הוא
לא הבין למה כל הנוכחים צוחקים, עד שקלט שבשל הישיבה בניידת
הבוקסר עשו הסבה לחוטיני וחשפו את לחייו הלא שזופות לעיני
כולם.
לאחר ששוחרר מהאזיקים, נדחף אל תוך תא מלא טחב. בגדיו נזרקו
פנימה אחריו. המכנסיים נפלו לתוך שלולית צהובה, שלצערו לא היה
מיץ תפוזים שפוך בפינת החדר. אסף התחיל להתלבש בשאט נפש. הלחות
של מכנסיו לא עזרה לקור המתגבר בתא.
אסף הצטנף בפינת מיטת המתכת בישיבה עוברית מנסה להתחמם. רצח!
לפתע זה הכה בו, הם מאשימים אותו ברצח של הארס המפגר ההוא,
שבעט בג'יימס. אבל הוא לא מת, הוא ראה אותו מתיישב.
אסף לא ראה גופה מימיו. בעצם המוות היחידי שהוא היה צריך
להתמודד איתו אי פעם היה של דג הזהב שאהב כל כך, והאכיל אותו
קצת יותר מידי בגיל 11. אמא שלו אמרה לו שככה דגים ישנים, על
הצד קרוב למפלס המים. אבל הוא ידע שהיא רק מנסה להגן עליו. אסף
היה בטוח שהדג, לו קרא ראובן, ירצה שאפרו יפוזר בים. לכן הוא
שרף אותו, ופיזר את אפרו בבריכת רמת רחל, כי הרי ים אין
בירושלים.
דלת התא נפתחה והעירה את אסף. בתנועה אינסטינקטיבית הוא שלח
מבט לפרק ידו השמאלית, והרים מבטו באכזבה. "מה השעה?" שאל את
הגבר שנכנס לתא. "בוא" ענה לו הגבר. אסף ציית ומצא את עצמו
בחדר קטן, ללא חלונות. במרכז החדר היה שולחן שמסביבו היו שלושה
כיסאות. מנורה הייתה תלויה מהתקרה והאירה את אזור השולחן בלבד.

"יש לך עו"ד?" שאל הגבר כשהוא מושיב את אסף באחד הכיסאות.
"עו"ד? למה אני צריך עו"ד?" שאל אסף בתמימות.
"תאמין לי שאתה צריך עו"ד. בכל  מיקרה זה עו"ד גיבסר שמונה
בשבילך ע"י המדינה, עד שתוכל לממן מישהו אחר."
"אתם מוכנים להסביר לי כבר מה קורה פה? מה אני עושה פה
לעזאזל?"
"אל תגיד כלום". אמר לו עו"ד גיבסר שנכנס לתא והתיישב לידו.
גיבסר היה אדם שמן כבן 50, נראה כאילו הוא מאס בחיים מזמן ואכל
רק בשביל להעביר את הזמן. בידו החזיק לחמניה עם פסטרמה. "אתה
רעב?" שאל מושיט את הלחמניה, שמפיו אליה נמתח סליל רוק ארוך.
למרות שהוא היה מאוד רעב, אסף סירב בנימוס משתדל לבלוע את
ארוחת הערב שהחליטה לעלות חזרה. "אל תגיד כלום" גיבסר חזר על
דבריו "כל מה שתגיד יכול לשמש נגדך."
לחדר נכנס אדם נוסף שנעל אחריו את הדלת ונעמד בפינת החדר מעשן
סיגריה מסריחה במיוחד. העשן מילא את החדר במהירות. הגבר הראשון
הדליק גם הוא סיגריה והציע לאסף אחת בחביבות מפתיע. "תודה, אני
הפסקתי." הגבר לא הגיב, רק הניח את החפיסה על השולחן.
הגבר הראשון הסתובב בחדר והשני שנעמד בפינה נשאר לעמוד שם.
הגבר הראשון זרק על  השולחן מעטפה של פיתוח תמונות שהיה כתוב
עליה בורוד מזעזע "פוטו שמעון".
"אתה מזהה את האדם בתמונה הראשונה?" שאל הגבר בלי להביט באסף.
אסף שלף את התמונות מהמעטפה. במבט הראשון הוא לא זיהה את הגבר
ההדור שנראה בתמונה מלווה בבחורה צעירה. ואז הוא הבין שזה אותו
ארס שבעט בג'יימס. אסף ניסה להגיד משהו כשגיבסר נכנס לדבריו.
"אל תגיד כלום. כל מה שאתה רוצה להגיד תלחש לי באוזן ואני אגיד
להם."
למרות שהוא לא התלהב מהרעיון מלהצמיד את שפתיו לאוזנו, במיוחד
בגלל השערות שהיו שם שדגדגו אותו באף, אסף עשה אתה זה. "כן, זה
איזה אידיוט שבעט בכלב שלי."
"לא." אמר גיבסר בקול רם.
"הבנתי." אמר הגבר עדיין מסתובב בחדר. "תמשיך להסתכל בתמונות
ותתאר לי מה אתה רואה." אסף הוריד את התמונה. בתמונה הבאה הוא
ראה את עצמו מטייל עם ג'יימס ליד האוטו שאזעקתו מופעלת.
"אני..." התחיל אסף. "אה," קטע אותו גיבסר. אסף שוב רכן לעו"ד
בתיעוב. "אני מטייל עם הכלב שלי".
"הוא מטייל עם הכלב שלו". אמר גיבסר בקול רם. התמונה לאחר מכן
הראתה את האיש המפחיד מחזיק באסף. למרות החושך היה אפשר לזהות
את שתי הדמויות בקלות, אור פנס הרחוב שהיה מעליהם האיר את
פניהם. "הוא האשים אותי שפגעתי באוטו שלו, והסברתי לו שרק
עברתי שם." לחש אסף לגיבסר. "הוא לא מצליח לזהות את התמונה,
היא חשוכה מידי." הצהיר גיבסר. הגבר רק הנהן בראשו ושתק. אסף
הסתכל על גיבסר מנסה להבין אם הוא עוזר לו, או רק מחמיר את
המצב.
התמונה הרביעית הראתה את הגבר כבר מקופל, ואגרופו של אסף בדרך
לפניו. "נתתי לו מכה כי הוא בעט בכלב שלי." לחש. "פה נראים שני
אנשים זרים המתחרים בתחרות קפיצה לרוחק מהמקום." הכריז גיבסר .
אסף הביט בו המום. "קפיצה לרוחק, אה?" מלמל הגבר.
למראה התמונה הבאה נפלו לו כל התמונות על השולחן. בתמונה נראה
האיש שרוע על הרצפה בשלולית דם שמקיפה את ראשו. עיניו פקוחות,
נראות המומות, אשוניו רחבים במיוחד, כמעט מסתירים את הגוון
החום של עיניו, פיו פעור כשלפחות שתי שיניים חסרות לו. להבדיל
מן התמונות האחרות, זו צולמה מקרוב.
"הוא מת?" מלמל אסף, גיבסר פלט עוד איזה אה..." אבל זה היה
מאוחד מידי. "הרגתי אותו?" שאל אסף לא מאמין למראה עיניו.
"אז אתה מודה?" קפץ לפתע הגבר שעמד בפינה ונשען על השולחן
מישיר מבט בעיניו ההמומות של אסף. "אתה מודה שרצחת אותו? בדם
קר? שדפקת לו ת'ראש כמה פעמים ברצפה עד שאיבד ת'הכרה? וכל זה
למה? אתה יכול רק לספר לנו למה, רוצח מטורף שכמותך? כי היה לך
משעמם? רצית לראות איך זה לקחת חיים של מישהו אחר?!" אסף נבהל
מההתקפה הזו וענה בפזיזות, "כי הוא בעט בכלב שלי..."  הוא ניסה
להחזיר את המילים ברגע שהן יצאו מפיו.
"זו סיבה לרצוח בן אדם? כי הוא בעט באיזה כלב זקן שגם ככה צריך
למות?" שאל ברוגע הגבר הראשון שנעמד מאחורי אסף. "לא," אסף
מלמל "לא, הוא לא מת. ראיתי אותו קם. ראיתי אותו קם!" קרא אסף
כאילו זה יוכיח את חפותו. "לא דפקתי לו את הראש ברצפה, רק נתתי
לו אגרוף כי הוא בעט בכלב שלי. הוא תפס אותי והפחיד אותי.
נבהלתי. זה הי מהגנה עצמית. בעטתי בו ונתתי לו אגרוף, ואז
ברחתי משם. לא הרגתי אותו, לא יכול להיות, זה היה בשוגג, אולי
רק הריגה ברשלנות." אסף ניסה לזרוק כמה שיותר משפטים שראה
בסרטים של בתי משפט.
"כל שניה אתה משנה את הגרסא." סינן מבין שיניו הגבר שהביט באסף
בשנאה. הגבר מאחוריו הניח יד בעדינות של כתפו של אסף, "אתה
מוכן עכשיו לספר לנו את כל מה שקרה באמת?" אסף השתתק. הוא הביט
לעבר גיבסר שלא הגיב ורק הוציא מתיקו עוד לחמניה עם פסטרמה.
הוא משך בכתפיו כאומר: "ניסיתי לעזור לך, אבל אתה דפקת את זה.
עכשיו תתמודד לבד."
שתיקה שררה בחדר האפוף עשן. כל המבטים היו נעוצים באסף. גיבסר
העביר את מבטו באדישות אל הסנדוויץ' והחל בולס. אסף החל לדבר
בקול מהוסס וסיפר את כל הסיפור מהרגע שיצא לטייל עם ג'יימס ועד
הרגע שהוא ברח, וראה את האיש מתיישב. דמעות החלו לעלות בעיניו
כשראה שוב את התמונה על השולחן.
בזמן נאומו התיישב הגבר שהיה מולו ורשם הערות בפנקס, הגבר
השני המשיך להסתובב בחדר. כשהוא סיים הם נתנו לו לחתום על
ההצהרה שלו והחזירו אותו לתא הקפוא.
דרך החלון המסורג הקטן ראה אסף את השמיים מתחילים להתבהר. הוא
נרדם מהר מאוד על מיטת המתכת הקשה.



חלק ב': יום שני

1
אסף התעורר לשמע פתיחת דלת התא. החלון הקטן הציף א החדר באור
חזק שסנוור אותו.
"אסף זיו". קרא לעברו שוטר משועמם. "אתה יכול ללכת, שילמו לך
את הערבות. אסור לך לצאת מהארץ, או להתרחק מהעיר אפילו, עד
שתקבל הזימון למשפט. כדאי לך למצוא עו"ד טוב." אסף קפץ על
רגליו ויצא בריצה מתחנת המשטרה. הוא ניסה לכסות את עיניו בגלל
אור היום שסנוור אותו. לא עניין אותו מי שילם עבורו את הערבות,
או אם בכלל זה אפשרי במקרה של רצח, העיקר לצאת משם.
הוא התחיל לשוטט ברחובות מרכז העיר מחפש דרך לחזור הביתה. לא
היה עליו כלום, לא ארנק, לא כרטיסייה, רק את הבגדים שהיו עליו
שתפסו את הסרחון של התא, והמכנסיים עם הכתם הצהוב באזור
המפשעה. במחשבתו שלט ג'יימס שלא אכל ולא טייל.
הוא תפס מונית וביקש מהנהג לעצור כמה רחובות לפני הבית שלו.
הוא אמר לנהג שהוא הולך להביא לו את הכסף ונעלם לו בסבך
הבניינים. לא היה לו נעים לעשות את זה, אך גם הרבה ברירות לא
היו לו. הוא הגיע לפתח ביתו, מדמיין איך הוא פושט את הבגדים
וזורק אותם היישר לפח, נכנס למקלחת ושוכח מהכל, אבל הדלת
הפתוחה שקיבלה את פניו בישרה לו שלא כך יהיה.
הוא נכנס לביתו בצעד מהוסה וגילה שהוא הפוך לגמרי. יותר מבדרך
כלל. הטלוויזיה הקטנה שקיבל במתנה מאימו לחנוכת הבית הייתה
מנופצת על הרצפה. המיטה הפוכה על צידה, כשהארון שעון עליה, וכל
תכולתו נחה על הרצפה. השידה הקטנה מנותצת וגם השעון המעורר
שבור לרסיסים. כל תכולת ארונות המטבחון הייתה מפוזרת בחדר, לא
בצורתם המקורית של הדברים. זה נראה כאילו השתדלו מאוד לשבור כל
מה שניתן לשבירה ולהפוך כל מה שהפיך. אפילו דלתות הפרספקס של
המקלחת נשברו. ריח בנזין נדף בחדר.
ולפתע זה הכה בו, ג'יימס לא היה בסביבה, לא היה שום סימן ממנו.
ייאוש אחז באסף והוא התיישב במקומו על הרצפה, נשען על הדלת,
שהתברר שגם היא לא במקומה. הוא הבחין בסיגריה חצי מעושנת זרוקה
על הרצפה לידו, ולידה קופסאת גפרורים. אולי זה זמן טוב לחזור
לעשן, חשב לעצמו. הוא הרים את הסיגריה לפיו והדליק אותה. הוא
התחיל לעשן עוד בתיכון, אך הפסיק בגלל חברתו דאז. השאיפה
הראשונה קצת הרגיע אותו. היד עם הגפרור הבוער נפלה לצד גופו
והדליקה את הרצפה. במהירות עצומה האש התפשטה סביבו ורצה אל כל
הבגדים שלו, מעלה את כל רכושו על פני האדמה באש. הוא מיד קפץ
על רגליו וברח מהבית. כל דירתו הקטנה החלה בוערת תוך שניות
מועטות.
או קיי, איך הוא הולך להסביר את זה לבעלי הדירה? כבר קרה בעבר
שהוא כמעט שרף את הדירה כשהוא הכין אותה לדייט רומנטי עם נרות
והכל. הדייט שלו  הבריזה והנרות כיבו את עצמם במפה של השולחן
(לא, הוא לא חשב לשים תחתיות או פמוטים). אבל אז הוא הספיק
לעצור את זה בזמן.
הוא הסתכל באש האחוזת בשולחן שלו שעליו היו מונחים כל הדפים
עליהם כתב את הרומן הבלשי הראשון שלו שיביא אותו לתהילת
עולמים. הוא ראה את ברוס מנסה להלחם באש שאוחזת בו מבין לכל
הדפים, ולבסוף נופל כנוע, נאכל ע"י האש.
טיפת בינה נכנסה לקודקודו ואמרה לו לברוח מהמקום כל עוד נפשו
בו, לפני שכל השכנים יבואו ויתחילו לשאול יותר מידי שאלות שהוא
לא יוכל לענות עליהן. הוא זרק את הסיגריה שבידו בגועל על הרצפה
וכמובן שדאג לכבות אותה. הוא סובב את גבו לאש והלך משם.

2
אסף התיישב על ספסל בפארק קטן לא רחוק מביתו. השעה הייתה כבר
די מאוחרת בצהריים לפי השמש שהאירה במרכז השמיים. הוא ניסה
לאסוף את שבריו, להבין מה לעזאזל קרה בשעות האחרונות:
הוא טייל עם ג'יימס, מישהו האשים אותו בגרימת נזק למכונית,
ומתברר שהוא רצח אותו. זרקו אותו לתא מסריח, תחקרו אותו כל
הלילה, שחררו בבוקר. הוא חזר הביתה והצית אותו. זה פחות או
יותר סיכם את המצב. עכשיו הוא הומלס בלי גרוש על הנשמה שמואשם
ברצח. אין לו אפילו אפשרות להתקשר למישהו בבקשת עזרה, גם אם
היה לו איך, למי היה מתקשר? לער"ן? להורים שלו? ומה הוא יגיד
להם, שהוא רצח מישהו, אולי הם יכולים להלוות לו כמה שקלים כדי
לברוח מהמדינה?
הוא היה חייב לנסות לגלות קצת יותר על כל מה שקורה, משהו שהוא
לא יודע, שמסתירים ממנו, ואיפה ג'יימס?
הוא קם על רגליו, והלך לקיוסק הקרוב בתקווה לגלות משהו מעיתון
הבוקר. העיתונים היו מחוץ לקיוסק, וכן גם מקרר שתייה. הוא וידה
שהמוכר לא רואה אותו והצליח להרים בקבוק קולה ועיתון, ורץ חזרה
אל הפארק.
כותרת העיתון דיברה על עוד ניסיון לפגישה פרס/ עראפת. הוא עיין
בתוך העיתון עד שהגיע לידיעה על רצח בירושלים. בידיעה, הלא
רחבה במיוחד, דובר על רצח של אחד מראשי העולם התחתון של
ירושלים, ז'אק לוי, ע"י אלמוני בשם אסף זין. הוא שנא שבטעות
מושכים את ה- "ו" בשם משפחתו. נכתב שם שהחשד הוא שהאלמוני נשכר
ע"י האויב של ז'אק לוי, שנלחם איתו על הטריטוריה של ירושלים
רבתי, בשם אלי כהן. כרגע לא מצליחים עדיין לקשור ביניהם. כמו
כן צוין שאין חשש שהרצח התבצע על רקע לאומני. אסף עבר למדור
הספורט וראה שבית"ר שוב הפסידה, איזה יום חרא!
הרעב החל להציק לו, אבל לא היה לו כסף לקנות משהו לאכול. הוא
ניסה לחשוב על מישהו שיוכל לעזור לו. הוא העביר בראשו את כל
החברים שלו מהאוניברסיטה שכולם היו או בחו"ל, או בבית שלהם
מחוץ לעיר בגלל חופשת הסמסטר. ההורים שלו גרו רחוק מידי, והוא
פחד אפילו לנסות להתחיל להסביר להם את כל הסיפור.
הוא נזכר בשירי, חברתו מהתיכון, זו שבשבילה הפסיק לעשן, זו
שהביאה לו את ג'יימס. היא גרה לא רחוק , ואף על פי שהוא לא
דיבר איתה מאז הצבא, הוא היה בטוח שהיא תסכים לעזור לו.
בתוך כמה דקות הוא הגיע אל דלת ביתה, לקח נשימה עמוקה, ודפק
בדלת. אימה של שירי פתחה לו את הדלת.
"כן?" שאלה לא מזהה אותו בתחילה, "אסי? זה אתה?" הוא הנהן
בייאוש. כבר בתיכון הוא לא סבל את האישה הזו. "בוא כנס, איזה
הפתעה נחמדה. מה מביא אותך לפה?"
שירי נמצאת?" שאל כשהוא מתיישב על ספת העור המזעזעת בסלון.
אותה אחת כבר 20 שנה בערך. "אתה לא יודע?" שאלה מתעצבת לפתע.
"יודע מה?" הוא ציפה למכה הקריבה.
"שירי נפטרה לפני 3 שנים." קולה נחלש מעט "מאיידס. הייתי בטוחה
שאתה כבר בהוליווד משחק באיזה סרט, ובגלל זה לא הגעת להלוויה."
את חלום המשחק הוא נטש כבר עם גיוסו, היא כנראה לא הייתה
מעודכנת.
"איידס?" הוא הרגיש את הדמעות עולות מאיימות להתפרץ. האהבה
היחידה שהייתה לו בחיים, והיא מתה מאיידס. "רגע," קלט פתאום,
"מתי גילו אצלה איידס?"
"כשהיא הייתה בצבא, בערך חצי שנה אחרי שנפרדתם. היא לא אמרה
לך? היא לא ביקשה ממך להיבדק?"
"להיבדק, למה אני צריך להיבדק?" הוא הרגיש את הפניקה שוב
משתלטת עליו.
"לא היה לה חבר אחר אחריך, אסי." הוא שנא שקוראים לא אסי.
"תסלח לי, עדיים קשה לי לדבר על זה. אמנם עברו 3 שנים, אבל
הפצעים עוד לא הגלידו. בוא נשנה נושא, מה איתך, הכל בסדר?" אסף
התחיל לבכות. הוא סיפר לה כל מה שקרה לו משמיט פרטים לא חשובים
כמו זה שעצרו אותו בעוון רצח. והדגיש יותר שהוא איבד את הכל,
וקיווה להלוואה קטנה שתעזור לו לפחות להגיע להורים שלו.
"אתה מרגיש בודד?" שאלה באימהית מוגזמת, הוא הנהן. "אני מבינה
אותך. גם אני ככה, מאז ששירי נפטרה. אתה יודע שאבא שלה עזב
אותנו עוד כשהיא הייתה קטנה, ושירי זה כל מה שהיה לי. ומאז
שהיא... הלכה, נשארתי לבד לגמרי." אסף ניסה להבין איך ממצב של
מרוחם הוא עבר למצב של מרחם. "אתה יודע שלא נגעתי בגבר כבר 20
שנה?" שאלה מלטפת רכות את חזהו של אסף.
זה כבר ממש הבהיל אותו, זה לא נשמע אימהי במיוחד. הוא קפץ על
רגליו, "טוב, אם שירי לא פה, עדיף שאזוז." אמר בלי לחשוב הרבה
ופתח את הדלת.
"חכה," היא קראה אחריו, "תן לי לפחות לעזור לך קצת. יש לי פה
500 שקל ששמרתי למקרה חירום." היא שלפה 500 שקל במזומן מתוך
ואזה מכוערת שעמדה מעל הטלוויזיה. "קח את זה. אני אמנם כבר לא
עובדת ובקושי מרוויחה מספיק כסף לקנות לעצמי אוכל, אבל  אני
אשמח אם תיקח את זה. לזכר שירי.
"תודה." שרבב מבין שפתיו ושלף בכח את השטרות מידיה, ויצא מהבית
טורק את הדלת אחריו.

3

אסף עלה על אוטובוס לכיוון מרכז העיר. הוא לא התפלא שאף אחד לא
ישב סביבו ברדיוס של לפחות שני ספסלים, חוץ מחרדי אחד.
הוא הרגיש כל כך רע בקשר לשירי. למה הוא התעלם מהטלפונים שלה?
אולי היא רצתה להגיד לו ללכת להיבדק, אולי היא רצתה לבקש עזרה,
והוא לא התייחס אליה כלל, בחר לשכוח אותה.
הוא ושירי היו חברים רוב שנות התיכון. בגיל 16 היא נתנה לו את
ג'יימס במתנה ובעקבות זה הם בעצם התחברו, התאהבו וחיו באושר עד
הצבא. הם היו הזוג המלכותי של ביה"ס. בספר המחזור כתבו עליהם
שהם בטח יתחתנו ויביאו לעולם 15 ילדים. בצבא הם התרחקו קצת.
היא הייתה מדריכת חי"ר ויצאה בקושי פעם בשבועיים, והוא שירת
בתור "עובד כללי" במחנה שנלר והיה כל יום בבית. לבסוף הם
החליטו להיפרד. הם שמרו קצת על קשר, אבל המרחק והבכיות שלה על
כמה שקשה לה גרמו לו להתחיל לסנן את השיחות שלה ולבסוף לנתק
קשר לחלוטין. ועכשיו הוא כל כך הצטער על זה.
אבל מי שמסכן עכשיו זה הוא, לא היא. היא בעולם שכולו טוב, והוא
בעולם שכולו חרא סמיך וצמיגי, וגם מריח ככה.
אסף תכנן מה לעשות עם ה- 500 שקל. הוא חייב להחליף בגדים. הוא
חשב אולי אפילו לשכור חדר, אבל ביטל את זה בטענה שזה יקר מידי.
הוא צריך לחסוך בכסף. הוא חייב לאכול, ולגלות מי מנסה לדפוק
אותו.
בגלל הצורך בחסכון הוא פנה לחנויות הבגדים העלובות ביותר. הוא
מצא בכיכר החתולות שרוואל, שעליו נראה יותר כמו טייץ, ב- 30
שקלים וקנה גם  T שירט ב- 20 שקלים. הוא קנה לאפה להשביע את
רעבו ופנה לתחנת המשטרה במגרש הרוסים לברר מי שילם עבורו את
הערבות. הוא קיווה שלא יזהו אותו שם.
"אתה הבחור הערום הצולע מאתמול, לא?" שאלה הפקידה כשנכנס. "אסף
זין או משהו כזה."
"זיו." ענה בשקט, משתדל לשמור על פרופיל נמוך ככל שאפשר. "אפשר
לדעת מי שילם את הערבות שלי?"
"סימה!" צעקה הפקידה אל פקידה אחרת שהייתה כשני מטרים ממנה.
"מי שילם את הערבות בשביל אסף זין?"
"זה אצלך," סימה החזירה לה בצעקות, "בתשלומים בכרטיס אשראי."
"אה, וואלה, אתה צודקת.," היא פנתה חזרה אל אסף אחרי שבדקה
במחברת במול העיניים שלה. "כן, הנה זה. שילמו בשבילך בכרטיס
אשראי דרך הטלפון, אחד בשם אלי כהן."
"זה אפשרי לשלם ככה ערבות?" שאל אסף בתימהון.
 " כן. שירותי המשטרה מאוד מתקדמים היום. אתה יכול אפילו
להגיש תלונה נגד מישהו דרך האינטרנט, אם אתה רוצה."
"באמת? מאוד שימושי." הצהיר. "יש לכם במקרה את הכתובת של האלי
הזה? אני רוצה להודות לו."
"לא, אבל אני יכולה להביא לך את הטלפון שלו, יש לנו גם שיחה
מזוהה פה."
"כן, אני אשמח. תודה." הפקידה רשמה לו על פתק את מספר הטלפון
והוא יצא מהתחנה.
אז יש לו קצה חוט ראשון, אלי כהן, האויב המושבע של ז'אק לוי,
שחרר אותו בערבות. אבל משהו פה מסריח, חשב אסף ומיד נזכר שהוא
עוד לא התקלח.
האם יכול להיות שמישהו מנסה להפליל את אסף בכח, או שהוא סתם
איזה עובר אורח חסר מזל שבמקרה הפילו עליו תיק. מי הפך את
הדירה שלו, החברים של ז'אק שנוקמים את מותו, או אולי המשטרה
שחיפשה קשר בינו לבין אלי כהן?  הרבה סימני שאלה היו לאסף. הוא
קיווה לקבל תשובות לחלק מהן ע"י טלפון למר אלי כהן.
הוא קנה טלכרט וחיפש טלפון ציבורי שיהיה לו בו מעט פרטיות. הוא
נכנס לרחוב קטן לא רחוק מתחנת המשטרה שם הוא ראה שני טלפונים
ציבוריים. הוא הרים את אחת השפופרות, חייג את המספר והמתין.
היה צליל חיוג ואז שקט. הטלפון לידו החל מצלצל, הוא התעלם ממנו
והמתין על הקו שהשמיע את קולות "האף אחד לא עונה" הכל כך
מוכרים לו. הוא ניתק, הטלפון השני הפסיק לצלצל. הוא ניסה שוב,
חייג שוב את המספר והטלפון לידו שוב החל מצלצל. צירף מקרים
מוזר, או... הוא הסתכל על המספר שבידיו, ועל זה שמעל הטלפון
המצלצל, אותו מספר! מי ששילם עבורו את הערבות התקשר מהטלפון
הזה.
אסף ניתק ורץ אל קצה הרחוב ממנו נשקפה תחנת המשטרה בקלות.
מישהו התקשר, הזדהה כאלי כהן ווידא שהוא באמת יוצא. אולי הוא
המשיך לעקוב אחריו. אסף הסתכל לכל הצדדים, הוא לא ראה אף אחד
חשוד באזור.
זה אמנם נראה לו כאילו כל העסק היה מזמן, אבל רק היום בבוקר
הוא יצא מהתחנה, יכולים עוד להיות סימנים באזור. הוא מיד חזר
אל הטלפון הציבורי מחפש משהו על הרצפה, מעל הטלפון בצדדים,
כלום.
את מבטו תפס פח אשפה שעמד לא רחוק. הוא ניגש אליו והפך אותו על
הרצפה. מבין לכל השקיות הנוטפות מיץ אשפה ולחפיסות הסיגריות
הוא ראה ארנק עור שחור. הוא פתח אותו, בפנים היה כסף, הרבה
כסף. כמעט 600 שקלים. מי מסתובב עם כאלה סכומים בארנק? או יותר
נכון, מי זורק ארנק עם כזה סכום בתוכו?! הוא שלף כרטיס אשראי
שהיה בארנק, כמו שחשד- הוא היה שייך לאלי כהן. היה שם גם רשיון
הנהיגה של אלי כהן. בתמונה הקטנה נראה אדם שמן, מקריח עם
משקפיים, ושפם עבה עיטר את פניו. לא היה עוד משהו בעל חשיבות
פרט לכרטיס ביקור של מכון בריאות שממוקם באזור התעשייה של
תלפיות.
הוא חייב למצוא את האלי כהן הזה. הוא החליט לנסות קודם את מכון
הבריאות. הוא חייג את המספר שהופיע על כרטיס הביקור. מענה קולי
ענה לו.
"שלום. הגעתם למכון בריאות "SING". אנחנו סגורים כרגע, שעות
הפתיחה שלנו הם בין שבע בערב לחמש לפנות בוקר בכל יום מלבד
לימי שישי וערבי חג. אם ברצונכם להזמין תור אלקטרוני לחצו 1.
אם ברצונכם להשאיר הודעה לחצו 2. אם ברצונכם לעשות מנוי לחצו
3. אם אתם מעונינים בשירות טלפוני מסביב לשעון לחצו 4. תודה
ונשמח לראותכם בקרוב אצלנו."
הקול המכני נשמע קצת מוכר לאסף, אבל הוא לא הצליח להבין מאיפה.
הוא ניסה עכשיו צעד קצת יותר מחוכם. הוא התקשר ל- 144 וביקש את
הטלפון של אלי כהן בירושלים. המוקדנית בצד השני התחילה לצחוק.
"זה מתיחה או משהו כזה? יש 326 אלי כהן בירושלים, אם אין לך
קצת יותר פרטים אני לא אוכל לעזור לך, חמוד."
"טוב, אז תביאי לי את הטלפון של שירות לקוחות ישראכרט
בירושלים." הוא חשב על משהו חדש. היא נתנה לו את המספר והוא
התקשר אליו.
"ישראכרט שלום, איך אני אוכל לעזור לך?" שאל המוקדן המשועמם.
"שלום, אני מצאתי ארנק של מישהו שיש בו ישראכרט, ואני רוצה
להחזיר אותו לבעלים. חשבתי אולי תוכל להביא לי את הטלפון
שלו."
"מה מספר הכרטיס, ושם המנוי?" המוקדן המשיך בטון המשועמם שלו.
אסף נתן לו את השם ומספר הכרטיס וקיבל בחזרה מספר טלפון. הוא
היה מרוצה מעצמו מהתובנה שהפגין במפתיע. ליבו החל להאיץ כשהוא
חייג את המספר שקיבל.
"הלו." נשמע מהצד השני. אסף לא ידע מה להגיד. "הלו?" נשמע שוב
הקול.
"שלום, אלי כהן?" שאל בהססנות.
"מדבר." יותר מזה הוא לא תכנן מה להגיד.
"שלום."
"כן, כן. כבר אמרת את זה. מי אתה, מה אתה רוצה?"
"קוראים לי אסף והאשימו אותי ברצח של ז'אק לוי..."
"אה, אסף זין" הטון השתנה לחביב.
"אהה... זיו. כן, ורציתי להודות לך על ששילמת את הערבות
עבורי."
"איזה ערבות? צ'מע בחורצ'יק, עשית בשבילי אחלה עבודה בלי שאני
אבקש ממך, אבל תירגע, אני לא הולך לשלם בשבילך שום ערבות. אני
לא רוצה שום קשר עם הרצח של ז'אק, גם ככה כל העיניים מופנות
אלי, ואני לא צריך עוד תשומת לב, אז שכח מזה."
"אבל אתה לא מבין, אדוני," המשיך אסף עדיין בהססנות, "אתה כבר
שילמת. היום בבוקר התקשרת ושילמת בכרטיס אשראי."
"מה אפשר לעשות את זה?"
"מסתבר שכן."
"בכל מיקרה, אני נגנב לי הארנק אתמול בלילה כשהייתי ב... לא
משנה איפה הייתי, אז לא יכול להיות ש... שיט! מישהו השתמש
בכרטיס שלי לשחרר אותך. 100 אלף שקל הלכו פייפן, ידעתי שהייתי
צריך לבטל את הכרטיס אתמול, אבל ת'מבין, חשבתי שעוד פעם שכחתי
איפה הוא ואני אמצא אותו, כמו שתמיד, אבל..."
"סליחה אדוני, אני מצטער, פשוט אני מתקשר מטלכרט והוא עומד
להיגמר, איכפת לך להתקשר למספר שאני אתן לך?"
"תקשיב חוצפן," החביבות נעלמה בבת אחת, "לא יודע איך השגת
ת'טלפון שלי, ולא מעניין אותי, אני רק אומר לך אל ת'עסק איתי.
אל תנסה לקשור אותי אליך באיזושהי צורה. אתה לא תקבל ממני שום
הגנה על שנפטרת בשבילי מ... בוא נגיד יריב עסקי. ויותר מזה, אם
תנסה איכשהו להתקרב אלי... חבל עליך, זה כל מה שאני יכול
להגיד." אסף נשאר לבד על הקו. הוא החזיר באיטיות את השפופרת
לכנה.
יש לו לעשות הרבה חושבים, חשב. ועם השלל שיש שלו עכשיו הוא
יכול להרשות לעצמו חדר באיזה אכסניה זולה, ואולי בגדים יותר
נורמלים, והכי חשוב, מקלחת.

4
הערב כבר התחיל לרדת כשאסף נכנס לחדר במוטל קטן שמצא. להפתעתו
החדר היה נחמד- מיטה גדולה במרכזו, שידה לידה ומנורת לילה קטנה
מותקנת בקיר. הוא זרק על המיטה את השקית עם הבגדים החדשים שקנה
זה עתה ופשט את בגדיו.  
הוא נכנס למקלחת הפושרת ושטף מעצמו את הלכלוך והזוהמה שאסף
ביממה האחרונה. העייפות נפלה עליו בבת אחת אחרי שיצא מהמקלחת.
הוא נשכב על המיטה מנסה להישאר ער ולחבר את כל הפרטים שיש לו
עד עכשיו. הוא החליט לרשום על דף את כל הרמזים שיש לו עד
עכשיו.
אתמול לראשונה בחיי הכיתי  אדם אחר, שבמקרה היה אחד מראשי
המאפיה של ירושלים. אותו אדם מת ומאשימים אותי ברצח, למרות
שאני זוכר בוודאות שהאיש קם, מבולבל קצת, המום, אבל חי. אולי
אחרי שנעלמתי מישהו אחר תקף אותו ודפק לו את הראש ברצפה עד
שמת. אבל בתמונות שראיתי במשטרה לא רואים מישהו אחר. זה רק אני
והאיש.
ומה אלה התמונות ההן? מי צילם אותם? מעקב משטרתי זה לא יכול
להיות, כי אז הם היו יודעים שאני לא עשיתי את זה. כנראה מי
שצילם את התמונות זה גם  מי שתקף את ז'אק אחרי שהלכתי, והוא זה
מי שרוצה להפיל את האשמה עלי שבמקרה הייתי במקום הלא נכון בזמן
הלא נכון, ולכן הוא הביא את התמונות למשטרה.
אני חייב לראות את התמונות שוב, אולי יש שם משהו שיעזור לי,
אבל איך? על המעטפה היה כתוב "פוטו שמעון". אולי שם יוכלו
לעזור לי.
עכשיו, אלי כהן אומר שהוא לא קשור לרצח הזה, ולא הגיוני שזה
הוא שמנסה להפליל אותי, אז אולי יש גורם שלישי. מישהו שמנסה
להשתלט להם על העסקים, מאחד הוא נפטר ואת השני הוא שולח לכלא
יחד עם סתם איזה מישהו שלא חשוב לאף אחד, וכך הוא יוכל להשתלט
על העולם התחתון. בידיעה בעיתון לא דובר על עוד מישהו, היריבות
היא בין כהן ללוי, אבל אולי יש מישהו שהם לא מודעים לגביו.
מי שמנסה להפליל אותי גנב לאלי את הארנק, כלומר הגנב היה קרוב
אליו. איך לעזאזל יש למישהו אומץ לגנוב ארנק למאפיונר שבטח
מסתובב עם איזה מיליון מאבטחים. היו צריכים לתפוס אותו כשהוא
לא מוכן, עם המכנסיים למטה... מכון הבריאות! ובגלל זה אלי לא
רצה לפרט איפה נגנב לו הארנק, זו פדיחה להודות שזונה גנבה לו
את הארנק.
טוב, התכניות להמשך הם לבדוק את "פוטו שמעון" ומכון הבריאות,
אבל קודם כל לישון.
באהבה, אסף.
חלק ג': יום שלישי

1
כשאסף התעורר השמש כבר הייתה במרכזה השמיים וחדרה לחדר דרך
התריס השבור. אסף קם מנער מעליו את כל היצורים שנחו שם במהלך
הלילה. הוא שטף פנים, לבש את הבגדים החדשים ויצא מהחדר משאיר
מאחוריו את השרוואל וה- T שירט. הוא שילם בקבלה ויצא אל האוויר
של רחוב יפו. אחרי שהצליח להשתלט על השיעול שתקף אותו לאחר
שאוטובוס מעלה עשן עבר לידו, הוא פנה לטלפון הציבורי הקרוב.
ב- 144 ביקש את הטלפון והכתובת של "פוטו שמעון", למזלו היה רק
אחד כזה בירושלים. הכתובת שקיבל הייתה בתלפיות. הוא בדק בכרטיס
הביקור של מכון הבריאות, וכמו שחשב, באותו רחוב. כל הרמזים
הובילו למכון הבריאות. אולי הבעלים שלו זה האדם השלישי- החוליה
החסרה.
אסף התיישב בבית קפה קטן לאכול ארוחת בוקר. בזמן שחיכה
לסנדוויץ' חלומי וההפוך חלפה בראשו מחשבה מטרידה. איך המשטרה
שחררה אותו כל כך בקלות, איך הם נותנים לו להסתובב ככה חופשי
לעשות מה שבא לו. לא חיפשו אותו אפילו בעניין השריפה בבית שלו.
התשובה הייתה ברורה, הם מחכים שהוא יצור קשר או ייפגש עם מי
ששלח אותו. הם בטוחים שהוא לא רצח את ז'אק לוי על דעת עצמו.
אין להם מה להחזיק סרדין כשהם יכולים לתפוס בעזרתו דולפין, או
משהו כזה עם דגים שמנים וקטנים.
זאת אומרת שהם עוקבים אחריו. הוא הסתכל סביבו כבדרך אגב, כל
הנוכחים בבית הקפה היו עסוקים בעצמם. רק אדם אחד שנראה כאילו
קורא עיתון ישב לבד, ומידי פעם שלח מבט אליו. הבה נתחכמה לו,
חשב אסף. הוא קרא למלצרית.
"את רואה את הבחור עם העיתון?" היא הנהנה, "תני לו על חשבוני
קפה הפוך ואת הפתק הזה." הוא לקח ממנה עט וחתיכת נייר עליה רשם
"קלטתי אותך" והביא לה. המלצרית עשתה כבקשתו והגישה לאדון עם
העיתון קפה הפוף ואת הפתק.
הבחור הוריד את העיתון וחייך אל אסף, אסף חייך אליו חזרה מרוצה
מעצמו. הוא הודה למלצרית וקם אל אסף.
"האמת לא הייתי בטוח." אמר בעדינות כשהוא מתיישב ליד אסף.
"שלום אני עונג." הוסיף כשהוא לוחץ ברכות את ידו של אסף ומרימה
לנשיקה. אסף משך את ידו בבהלה וקם ממקומו. "סליחה, חשבתי שאתה
מישהו אחר." זרק אליו וברח מבית הקפה.
"לעזאזל," אמר עונג שנשאר לבד "כל החמודים סטרייטים."
אסף עלה על אוטובוס לכיוון תלפיות. את פוטו שמעון הוא מצא
בקלות, אבל לא ראה סימן למכון הבריאות "SING". הוא נכנס לחנות
הצילום ומצא שם את המוכר יושב בייאוש על כיסא  גבוה מאחורי
הדלפק. ברגע שהוא ראה את אסף נכנס לחנות קפץ על רגליו. "שלום.
ברוך הבא לפוטו שמעון, במה אני אוכל לעזור לך?"
"אתה שמעון?" אסף שמר על קור רוח.
"כן."
"תשמע. שלשום בערב הגיע אליך מישהו בדרישה לפתח מיד תמונות של
רצח."
"נכון, איך אתה יודע?"
"אני צריך לדעת מי זה היה." אסף המשיך בקול קשוח.
"האמת שאני לא זוכר כל כך טוב, אתה יודע, בגילי זה לא מה שהיה
פעם." אסף הבין את הרמז. הוא הניח על הדלפק שטר של 20 שקל.
"אולי זה יעזור לך להיזכר." שמעון הסתכל על השטר ופלט צחוק
חנוק, "לא." אסף הבין את המשחק שלו. הוא הוציא עכשיו שטר של
100 שקל. "ועכשיו?"
"עכשיו זה קצת מתבהר, אבל עדיין מעורפל." אסף פשפש שוב בכיסו
והוציא שטר נוסף של 100. "אה, נזכרתי." הצהיר שמעון, "זו הייתה
בחורה צעירה, אחת מאלה שעובדות בערב לא רחוק מכאן במכון
הבריאות. היא נתנה לי שטר של 200 ואמרה שאם התמונות יהיו
מוכנות תוך חצי שעה אני אקבל עוד אחד כזה. לא הבנתי מה כל כך
לחוץ לה, אבל כשפיתחתי את התמונות ראיתי את המחזה המזעזע. אני
לא אשכח את התמונות האלה בחיים שלי."
"אתה יכול לתאר לי את התמונות?" שאל אסף.
"אופס, ברח מהזיכרון." אסף אסף את כל השטרות מן הדלפק ופנה
ללכת. "אה, נזכרתי." קרא אחריו שמעון. אסף חזר אליו והגיש לו
את הכסף.
"לא היו שם הרבה תמונות. אחת של איזה מישהו מטייל עם כלב, אחרי
זה כמה תמונות של עימות בינו לבין בחור שנרצח. תמונה נוספת
הייתה של הבחור קם אחרי שהבחור עם הכלב הלך, התמונה הבאה מראה
מישהו אחר מגיח מהחושך ומפיל את  הבחור. והתמונה האחרונה של
הבחור מת בשלולית דם שמקיפה את ראשו."
אסף שמר על ארשת פנים רגועה. "ויש לך אפשרות לפתח את התמונות
שוב?"
"לא בלי הפילם המקורי."
"שאותו לקחה הבחורה.." שמעון הנהן, "אתה יודע אולי איך קוראים
לה?"
"רק את מה שהיא רשמה על הפתק של הפיתוח- SING."
"תודה." אמר אסף ויצא מהחנות. אז עכשיו הוא כבר ידע בוודאות
שלא הוא רצח את ז'אק. מישהו מנסה להפליל אותו. רק דבר אחד עוד
לא היה ברור לו, למה הפכו לו את הדירה? איזה תועלת יכולה לבוא
מצעד כזה למישהו. הוא ידע שאת התשובות הסופיות הוא יקבל במכון
הבריאות, אך זה נפתח רק בערב. עד אז הוא צריך איכשהו למצוא את
אלי כהן, אולי אחרי שיסביר לו את כל הסיפור הוא יסכים לעזור לו
למצוא את האדם שמנסה לדפוק את שניהם.
אבל איך הוא יכול למצוא אותו, הוא בטח מתחבא עמוק מתחת לאדמה.
הוא לא יכול להתקשר אליו שוב, כי ככה הוא בחיים לא יסכים לראות
אותו, אלא אם כן הוא יגיד לו שהוא מצא את הארנק שלו. הוא מצא
עוד טלפון ציבורי והתקשר לאלי.
"הלו?" נשמע שוב קולו התקיף.
"מר אלי כהן?" אסף חיקה מבטא רוסי כבד.
"כן."
"שלום, אני סאשה מצאתי ארנק שלך."
"איפה?"
"בתלפיות ליד חנות "פוטו שמעון", היה ברצפה, בלי כסף. לפי
כרטיס אשראי מצאתי טלפון שלך."
"וואלה?"
"רוצה להפגש, אני יביא לך אותו?"
"כן, איפה אתה?" הם קבעו להיפגש עוד שעה ליד קניון אחים
ישראל.

2
אסף עמד ליד השער של הקניון, רגליו רעדו קצת, לביו פעם מהר,
זיעה קרה כיסתה את מצחו. הוא לקח נשימה עמוקה כשראה BMW שחורה
עם חלונות כהים נכנסת לחניה. מתא הנהג יצא בחור צעיר מגודל,
גורמט ענק נח על צווארו ושעון זהב עיטר את ידו. הוא היה לבוש
בחליפה שחורה ואת עיניו כיסו משקפי שמש שחורות. הבחור הסתכל
סביבו והבחין באסף שנעץ בו מבטים. הוא ניגש אליו.
"סאשה?" אסף הנהן. הבחור תפס בידו ומשך אותו אל הרכב. הוא דחף
אותו למושב האחורי ויצא מהחנייה בחריקה. אסף לא ראה את הדרך,
הוא היה לבדו ברכב מלבד הנהג.
"יש לך את הארנק?" שאל הנהג.
"כן." ענה אסף כשהוא שוכח את המבטא הרוסי מרוב פחד. הנהג עצר
בחריקה ודחף אקדח לפנים של אסף. "לא מעניין אותי מי אתה, אבל
תן את הארנק ועוף מהאוטו."
"אני לא יכול." אסף הפתיע גם את עצמו. "אני חייב לראות את אלי
כהן."
""תקשיב בחור, אין לי בעיה לדפוק לך עכשיו כדור בראש ולזרוק
אותך לאיזה תעלה, ורק אז לקחת את הארנק, ת'מבין?"
"אני מבין, אבל זה חשוב. אני חייב לדבר עם אלי." הבחור טען את
האקדח, אסף ניסה להשתלט על הרעידות בכל הגוף, "זה בקשר לרצח של
ז'אק לוי, אלי ירצה לשמוע את זה." זרק אסף בתקווה שזה יציל
אותו, הבחור הוריד את האקדח. "או קיי שכנעת אותי." הוא הרים את
האקדח ודפק אותו בראשו של אסף. אסף איבד את ההכרה.

3
אסף התעורר כשהוא כבול לכיסא במרכז אולם ריק, מנורה בודדת
האירה מעליו. הוא הרגיש טעם של דם קרוש בקצה שפתו.
"בוקר טוב." נשמע קול מן החשיכה. "כבר חשבתי שיורם הרג אותך."
"מה השעה?" שאל אסף.
"לא חשוב מה השעה מר זין..."
"זיו." קטע אותו אסף. הוא ניסה לאמץ את עיניו לראות בחשכה מי
מדבר אליו.
"אה, אז זה כן אתה."
"כן. אלי כהו?"
"בכבודו ובעצמו." הוא עדיין לא התגלה לאסף. "אמרתי לך לא
להתעסק איתי, הזהרתי אותך לא להתקרב אלי."
"אני מבין, אבל אני חושב שאנחנו יכולים לעזור אחד לשני, יש לנו
אינטרס משותף."
"לי אין אינטרנט אפילו בבית, אז בטח שלא משותף, וחוצמזה, במה
אתה תוכל לעזור לי?"
"אני יודע מי מנסה להשתלט על הטריטוריה שלך ושל ז'אק."
"ז'אק מת, ידידי. אתה הרגת אותו, ועכשיו הטריטוריה שלו שלי."
"ומה יקרה אם אתה תכנס לכלא לכל החיים?"
"אתה מאיים עלי?"
"לא, אבל אני חושב שמי שהרג את ז'אק מנסה לגרום לזה להראות
כאילו אני הרגתי אותו ואתה שלחת אותי."
"אבל אתה הרגת אותו, אז אותה אומר לי שאתה מנסה  להשתלט לי על
העסקים?"
"אתה לא מקשיב," אסף זרק אל החלל, "אני לא הרגתי אותו. אני רק
נתתי לו מכה כי הוא בעט בכלב שלי. ראיתי אותו קם, ומישהו אחר,
אחרי שהלכתי, הרג אותו. ויש לי הוכחות."
"איזה הוכחות?"
"מישהו צילם את כל העניין כדי להביא למשטרה את התמונות ולהפליל
אותי. אבל הוא לא הביא את כל התמונות. את התמונות שמראות את
הרצח האמיתי השאיר אצלו."
"איך אתה יודע את כל זה?"
"שמעון מ"פוטו שמעון" אמר לי, שם פיתחו את התמונות."
"או קיי, עניינת אותי, ספר לי מה אתה יודע."
אסף החליט לנצל את ההזדמנות שניתנה לו, ושפך בפני אלי כהן את
של הידוע לו, ואיך כל הסימנים מצביעים על מכון הבריאות
"SING".
"אז אתה מבין?" סיכם את נאומו, "נראה לי שהבעלים של SING מנסה
להשתלט לכם על העסק. את ז'אק הוא הרג, ואותך הוא ישלח לכלא.
ואני סתם חסר מזל שעבר שם במקרה."
"זה לא יכול להיות." ביטל אותו אלי שעדיין לא נגלה לעיניו של
אסף. "הבעלים של המכון זו סתם איזה זונה מפגרת שקוראת לעצמה
SING. היא לא יכולה להשתלט על העסקים שלנו."
"אולי היא עובדת בשביל מישהו?" אסף התעקש.
"צ'מע, שווה לבדוק את זה, אבל אני חושב שאתה חי באיזה עולם
משלך ומדמיין דמיונות מטורפים."
"אז אתה מסכים שנלך לבדוק?"
"נלך? אתה תלך. לי אסור להיראות עכשיו בציבור. המשטרה
המזדיינים האלה יושבים לי על התחת בגלל הסיפור הזה." בזמן שאלי
דיבר, מישהו ניגש מאחורי אסף, כיסה את עיניו ושחרר את ידיו.
"בהצלחה." הוסיף אלי כשאסף הובל חזרה למכונית והוסע מהמקום.

4
הירח כבר היה בשיא זריחתו כשהורידו את אסף ליד "פוטו שמעון".
שלט ניאון קטן הורה לאסף על מיקומו של מכון "SING". הוא ירד
במדרגות אל המרתף לשם הורה החץ. ליד הדלת שהייתה פתוחה כמעה
היה אינטרקום שאסף לא הבחין בו. הוא עבר בדלת ומסדרון צר וארוך
קיבל את עיניו. הוא עבר את המסדרון בצעד הססני, אך מהיר ופגש
בדלת נוספת, זו הייתה נעולה. הדלת מאחוריו נסגרה ואפילה ירדה
על המסדרון.
אסף פנה חזרה אל הדלת, ממש את הקיר בכדי למצוא את דרכו. הידית
של הדלת הייתה עגולה, אי אפשר היה לפתוח אותה.  כל מה שאסף שמע
היה את הלמות ליבו דופקות בדופן חזהו בקצב מטורף. הוא חזר אל
הדלת הפנימית ומישש אותה. משב רוח קריר הגיע מעליו. הוא הרים
את ידיו והרגיש בזכוכית- חלון, כנראה היה איזשהו חלון פתוח מעל
הדלת. ידיו לא הגיעו אל הפתח עצמו.
הוא השעין את גבו לקיר והרים רגל אחת אל הקיר הנגדי, היא
הגיעה. הוא יצר לחץ והרים את רגלו השנייה. הוא האמין שזה אפשרי
והתחיל להרים את עצמו ולטפס בדרך זו, רגל אחרי רגל אחרי גב עד
שהגיע לתקרה, אותה פגש קודם ראשו.
הוא שלח את ידו השמאלית אל עבר החלון, אכן היה שם פתח, אך הוא
היה צר מכדי לעבור דרכו. הוא ניסה להסתכל דרכו, אך גם מעבר
לחלון היה חושך. עיניו שכבר הסתגלו לחושך המוחלט הצליחו לראות
שמולו יש איזה סוג של וילון שחור, וילון שנע ולפתע נפתח. אור
חזק סנוור אותו.
הוא ראה שני אברכים עוברים דרך הוילון ומגיעים לדלת שמתחתיו.
נשמע זמזם והדלת נפתחה, המסדרון הוצף באור. הם עברו מתחתיו בלי
לראות אותו, שקועים בלהחליף חוויות. אסף שלח יד למטה ותפס את
הדלת שלא תיסגר. שני האברכים הגיעו לדלת החיצונית, נשמע זמזם
נוסף, הדלת נפתחה והם יצאו החוצה כשהדלת נטרקת אחריהם.
אסף פתח את הדלת מתחתיו וקפץ אל הרצפה. הוא היה בפנים. הוא עבר
את המפתן סוגר אחריו את הדלת בעדינות, והגיע אל הוילון. הוא
הזיז אותו קצת כדי להסתכל פנימה. בפנים הוא ראה מה שנראה
כמועדון חשפנות רגיל, הרבה מלצריות חשופות חזה הסתובבו בין
השולחנות היו ברובם ריקים. הבמה גם הייתה ריקה, לא הייתה הופעה
כלשהי כרגע.
הוא נכנס בהליכה רגועה ככל שיוכל והתיישב לאחד השולחנות. אחת
המלצריות חשופות החזה ניגשה אליו והגישה לו תפריט.
"קרלסברג, שליש." ביקש משתדל לא לנעוץ מבטים. היא חייכה חיוך
מזויף והלכה לה.
הוא הסתכל סביבו, בקצה החדר ראה פתח מדרגות שכנראה הוביל
לחדרים שם עושים את ה"מסז'ים". מול הבמה היה באר ארוך שמאחוריו
מראה לכל ארכו. המלצרית חזרה אליו אחרי כדקה והגישה לו שליש
קרלסברג.
"מה זה?" שאל אותה.
"שליש קרלסברג, מה שהזמנת."
"גבירתי, אני הזמנתי ויסקי." הוא צעק פתאום.
"אתה רוצה שאני אחליף לך?" שאלה בקול אדיש, היא כנראה הייתה
רגילה לטיפוסים מוזרים במקום הזה.
"לא! אני רוצה לראות ת'מנהל! זה לא יתכן. אני מזמין משהו אחד
ומקבל משהו אחר. אני מכיר את זה, את תחליפי לי ואז תדרשי ממני
לשלם על שני המשקאות, אני לא מוכן..."
"בסדר, לא צריך להתרגש," המשיכה באדישותה, "המשרד של המנהלת שם
מאחורי הבאר." היא הצביעה לו על הדלת. אסף השתתק בהפתעה, אם
הוא היה יודע שזה כל כך קל, היה הולך לשם לבד.
"טוב, תודה." אמר בחיוך וקם על רגליו. הוא ניגש אל המשרד ונכנס
אליו סוגר מאחוריו את הדלת. המשרד היה גדול למדי. ספת עור בצדו
השמאלי, הרחוק מהמראה החד כיוונית שהשקיפה אל הבאר. מול הדלת,
קרוב לקיר עמד שולחן גדול ומאחוריו כיסא עור גדול שגבו פנה אל
אסף.
"אסי זין." נשמע הקול הנשי המוכר מהמענה הקולי מכיוון הכיסא.
",הפתעת אותי, לא הערכתי אותך מספיק כנראה."
"קוראים לי אסף זיו." אסף השתדל להוציא את הקול הכי קשוח
שיכול.
"אני יודעת." הכיסא הסתובב ומול עיניו הופיעה בחורה צעירה,
שיער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות בוהקות. היא קמה מהכיסא
והלכה מסביב לשולחן ונשענה עליו. "לא מגיע לי חיבוק?"
"שירי?!" אסף היה המום, לזה הוא בהחלט לא ציפה. "את לא מתה?"
"אה, אני רואה שביקרת את אמא שלי, אתה כזה צפוי לפעמים, רק
כשאתה צריך עזרה אתה מחליט לבוא לבקר אותי."
"מה... מה... מה קורה פה?" גמגם."
"אתה זוכר שכשהיה לי קשה אתה בחרת להתעלם ממני, כשחשבתי שיש לי
איידס אתה אפילו לא התעניינת, לאט שברת אותי ופגעת בי, והחלטתי
לנקום. לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר אני טועמת את טעם החיים-
באמת שהנקמה מתוקה." היא חייכה.
"אני לא מבין." באמת שהוא לא הבין.
"תמיד היית קשה תפיסה."
"זו את? את הרסת לי את החיים כי לא החזרתי לך טלפון?" היא
הנהנה עדיין עם חיוך מרוח לה על הפנים.
"משהו כזה. אתה הייתה הצ'ופר הקטן שלי בדרך להשתלטות על העולם
התחתון של ירושלים." אסף התיישב על הספה עדיין מתקשה לסגור את
פיו.
"בוא אני אעזור לך להבין את כל העסק. חצי שנה אחרי שנפרדנו
עשיתי בדיקת איידס והיא הייתה חיובית. כיוון שאתה הגבר היחידי
שהייתי איתו עד אז, הבנתי שאתה הדבקת אותי, ובמקום להיות שם
ולתמוך בי אתה החלטת לסנן שיחות.
"החלטתי לעזוב את אמא שלי שעלתה לי על העצבים, אז ביימתי את
המוות שלי כדי לא להשאיר עקבות מאחורי. לפתוח דף חדש לגמרי
בתור SING. ירדתי לזנות כדי להדביר כמה שיותר גברים, לאט
השתלטתי על העסק וקראתי לו על שמי. שני לקוחות קבועים שלי היו
ז'אק לוי ואלי כהן, שאני מאמינה שכבר יצא לך להכיר. אספתי מם
מידע אחד על השני כדי להכין את הקרקע להשתלטות שלי. כשגיליתי
שז'אק גר לא רחוק ממך, והבנתי שאני יכולה לזרוק גם אותך לסלט
שבישלתי הייתי המאושרת ביקום.
"אני ידעתי שז'אק רגיש במיוחד לאוטו שלו, לכן לפני שעברת שם עם
ג'יימס זרקתי על האוטו אבן שהפעילה את האזעקה, כמובן הוא ירד
והראשון שהוא תפס היה אותך. התגובה שלך הפתיעה אותי, אבל רק
עזרה לי. כמובן שאת הכל צילמתי כדי לתת את התמונות למשטרה,
שיודעת לא לחקור יותר מידי כשהכל ברור. אחרי שהלכת אחד העובדים
שלי סיים את העבודה.
"באותו יום היה אצלי אלי בביקור השבועי שלו והעלמתי לו את
הארנק כדי לשלם את הערבות שלך, וכך לקשור ביניכם. היה לי ברור
שתמצא את אלי כדי להודות לו, והעובדה שתלך אליו כשהמשטרה עוקבת
אחריך ותראה אתכם ביחד תסגור בשבילי את העסק.
 "סתם בשביל לפלפל את העסק הפכתי את הבית שלך ושפכתי שם
בנזין. ת'מבין, אני מכירה אותך כל כך טוב שידעתי שאתה כזה חלש
אופי ותיקח את הסיגריה שהשארתי לך ותדליק אותה, מה שיגרום
לשריפה בבית שלך. המשטרה כמובן חשבה שאתה מנסה להיפטר מראיות
מפלילות.
"דרך אגב, את אלי כבר תפסו כי ראו אתכם ביחד באיזה מחסן ריק.
איך אתה הצלחת להתחמק אני לא יודעת, אבל המשטרה כבר בדרך לכאן
בגלל ה"בלאגן" שעשית פה." החיוך של השביעות העצמית רק התרחב.
"אבל אני יודע גם משהו שאת לא יודעת." אסף נעץ מבטו ברצפה בלי
להרים אותו.
"כן, מה זה?"
"שאת כל הסיפור הנחמד שסיפרת לי ישמעו גם השופטים בבית
המשפט."
"אף אחד לא יאמין לך, חמוד. שסתם איזה זונת רחוב מנסה להשתלט
על העולם התחתון, יצחקו עליך שם."
"לא אם אני אשמיע להם את הקלטת הזו." הוא קם ממקומו והישיר בה
מבט מחזיק בידו רשמקול קטן שהוציא מכיסו. "את מבינה, כשחיכיתי
לאלי היה לי קצת זמן לשרוף, אז קניתי את הרשמקול הזה."
"אני מציעה לך להביא לי עכשיו את הקסטה." היא אמרה בלי להתרגש
יותר מידי, "אם אתה רוצה לראות שוב את ג'יימס, אי פעם." היא
לחצה על כפתור בשולחן שלה ומאחוריה עלה מסך שנראה כאילו הוא
חלק מהקיר. מאחורי המסך ראה אסף את ג'יימס עומד מקשקש בזנבו,
מוחזק ע"י גבר לבוש שחורים.
"ת'מבין, ג'יימס הרי מכיר אותי ואוהב אותי, הוא לא נלחם איתי
כשלקחתי אותו."
"אז את כנראה ניצחת." אמר אסף באכזבה ואז הרים את קולו "אז
הגיע הזמן לצאת, אה?" לפתע ג'יימס הסתובב, תפס את חגורתו והחל
לרוץ אל אסף. הגבר שהחזיק אותו נגרר אחריו. ג'יימס עבר מתחת
לשולחן בו נתקע הגבר והפך אותו, מפיל איתו גם את שירי. ג'יימס
הגיע אל אסף מקשקש בזנבו באושר ומגיש לו את החגורה. קולות
סירנה נשמעו, ותוך שניות מועטות פרצו השוטרים למכון. הם נכנסו
למשרד ותפסו את שירי שעוד ניסתה להתאושש ולקום על רגליה.
אחד השוטרים ניגש אל אסף. "אסף זיו? הבנו מאלי כהן שיש לך איזה
תמונות שאתה רוצה להראות לנו, שמוכיחות את חפותכם."
"את הפילם אתם בטח תמצאו איפושהו במשרד הזה, ותקשיבו גם לקלטת
הזו, יש פה איזה כמה דברים שתשמחו לשמוע." אסף חייך אל שירי
כשהיא עברה על פניו מובלת באזיקים, "את צודקת, הנקמה באמת
מתוקה, אבל הצדק עוד יותר מתוק."
אסף וג'יימס יצאו מהמכון. "בוא ג'יימס," אמר לכלבו, "הולכים
הביתה." אסף החל להתרחק ונעצר. "רגע, אין לי בית..."


אחרית דבר

שירי נשפטה וקיבלה מאסר עולם. אמא שלה סירבה לבקר אותה והעדיפה
להאמין שהיא מתה. אלי כהן נעצר לאחר כמה חודשים בעוון בעילת
קטינות וקיבל 2-5 שנים בכלא. מכון הבריאות "SING" פשט את הרגל.
את שטחו קנה שמעון שם פתח סטודיו לצילום.
אסף קיבל פרס מעיריית ירושלים בסך מיליון שקל על העזרה שלו
בניקיון העיר מפשע וג'יימס קיבל דוגלי חינם לכל החיים. אסף עבר
בדיקת איידס שהייתה שלילית.
כיום חיים אסף וג'יימס באושר ועושר בוילה על החוף בהרצליה. אסף
ממשיך לכתוב סיפורי מתח על גיבורו ברוס, אך אף סיפור שלו לא
ראה עדיין אור.