המשורר יושב בחדרו הקט והדל, יושב וחושב, על מה לכתוב?
עוד פעם לכתוב על אהבה, זה נעשה כבר קיטש, אולם אלו הם חיי
המשורר, אהבה נכזבת למילה הכתובה.
מנורת לילה זעירה מאירה על דפו הלבן, דף נקי ללא חטא. כוכבים
זעירים מביטים בו בביישנות מה מבעד חלון חדרו, אף עלי העץ הישן
שבחצרו מציצים לעברו.
מקשיב לקול הלילה העולה מהרחוב, בדידות מנוכרת, מכונית עוברת
ומטילה צללים בתקרה, עשן כחול עולה מסיגריתו הזולה, האם שילמתי
כבר שכר דירה?
מחשבתו סחה לשניה אולם הוא מיד שב להביט בדפו.
אוחז בידו עט, עט פשוט אולם מיוחד.
מיוחד בכך שהוא כותב על הדף את אשר המשורר לא יכול להביע בעל
פה. לכאורה מכונה קרה הפוצעת את הדף אך מכונה עם לב פועם
בתוכה. זו איננה קלישאה סתמית ש"כוח העט יותר חזק מכוח החרב",
החרב קוטלת את היצירה, העט מחיה את היצירה, ליתר דיוק, יוצר.
מה זה קשור לעולמו של המשורר?
הוא קם מבעד שולחנו, מסתובב בחדר אנה ואנה כמו חיה פצועה. הוא
פותח את דלת המקרר, האור מסנוור את עיניו, מביט בחלל הריק,
באדים העולים מהבל נשימתו. משורר עני ללא אוכל אולם בורגני
בהחלט, יש לו מקרר.
מוזג כוסית יין וחוזר לחדרו, אוחז בנחישות בעט, משרבט ציור
סתמי בדרך אגב, מדליק את הרדיו, מישהי שרה על זיכרון רחוק של
אהובה, פשטות יפה, פשטות שהוא מנסה לכתוב.
אולי יכתוב על העצב שבו?
כן, הוא יכול לכתוב על כך, הרבה דמעות הוריד בימי חייו.
זה די מצחיק, למשורר לא נותרו דמעות, הוא בזבז את כולן, מתגעגע
לעצב האמיתי, עצב עם דמעה כמו ילד קטן אשר גילה לפתע שהוא לבד
בעולם ודמעות תמימות זולגות על לחייו.
מה הוא היה נותן בכדי להעלות על הכתב את תחושותיו של אותו
ילד.
הוא תופס את ראשו בשתי ידיו, מבדר את שיערותיו למעין צורה
מוזרה, לא מובנת, ייאושית.
נוטל את מצתו ביד האחת, בידו השניה חפיסת סיגריות, מתכוון
להדליק לעצמו סיגריה, לעזאזל הוא מקלל, לא נותרו עוד סיגריות,
לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל, הוא מתקשה להאמין.
מה עוד יכול לקרות?
הטלפון מצלצל, אמו על הקו, הנורא קורה בהווה.
משתדל להיות נחמד, זכרונות צפים בראשו בין הכן והלא שבשיחתו.
נזכר בתמיכה הבלתי נתמכת אותה קיבל מהוריו, איך אמרו עליו שלא
יצא ממנו כלום, לא יצליח בלימודיו, לא ישרוד בצבא, לא יגשים את
חלומותיו, אבל הוא לא שיחק לפי הכללים.
- כן אמא, אני לא רעב.
דור שני לשואה, דור שהחדירו לו בזונדה את סיוטי הדור הקודם
בתקווה שינחיל לדור הבא. "דור בא ודור הולך", הוא יתן עצמאות
לדור הבא וזאת כמובן אם יגשים את ציפיות אמו וימצא אשה להתחתן
עימה.
איך הוא יתחתן עם מישיה, הרי לעולם היא לא תצליח לחדור לעולמו
הפנימי, לעצמיות שבו.
- אמא אני חייב לסיים.
מניח בנוקשות את השפופרת על הטלפון בתקווה שישמע בצד השני את
הטריקה, את ההתנתקות מעברו המציק, עבר שהוא חי כל לילה כשהוא
הולך לישון.
פנים, שמות מוכרים, פנים מוכרות, שמות נשכחים שמדברים איתו
בלילה.
הולך לישון עם המחלקה ומתעורר בבוקר עם המחלקה כשהם תמיד
נוטשים אותו עם אור הבוקר הראשון, די דומה לחייו.
הדף נרטב.
בוהה באוויר הלילה, מתמזג עם השקט המעיק שבוקע מקירות ביתו,
דמעות בעיניו.
חש סהרורי, מתיישב וכותב.

                                   לחברתי
תהיי מי שתהיי/גורל משותף לנו
אהבה עולה בכאב/קנינו היום במבצע/שפע למכביר/יש באהבה כזו.
אני קם ועוזב/אני אוהב/את יודעת שאני אוהב/לכן אני קם ועוזב.
בדידות שבאהבה/כאב לא נרפא/לאהוב/גורם לקמילת הפרחים/בחיינו.

הוא מביט ביצירתו, חש כמיהה לסבל הנגרם מכתיבת השיר, כל שיר
הינו סבל אחר.
החיים הינם שיר אחד ארוך והוא מוסיף בית לשיר הנצח.


                                             ירושלים 1997