"נפרדנו כך, הייתה דממה, לא היה כבר מה לומר..."

זה באמת נראה כאילו לא היה מה לומר, כאילו נגמרו לשנינו
המילים, מה שהיה כאילו לא היה. חזרנו לאותו המקום מההתחלה רק
בעמדות שונות, דעות שונות, מחשבות שונות, ואולי גם רגשות
שונים...
הרגשתי צורך ענקי לכתוב לך מכתב פרידה, כי באמת מה שהיה בינינו
היה יפה לרוב, היה מרגש וגרם לי לעתים לרעוד ולחשוב שאני באמת
שווה שמישהו יאהב אותי... אני מקווה שאהבת...
במבט לאחור, אני לא מתחרטת על שום דבר, הקשר ה"מיוחד" שהיה
בינינו גרם לי להיות חזקה יותר, ולהבין דברים שלא הבנתי קודם,
למדתי איך לקבל דברים, איך לאהוב, איך לכעוס ולשנוא... מה
לעשות, יש גם צדדים כאלו...
רציתי לנסות לגמור יפה את מה שהיה יפה בינינו, למרות שאני
לעולם לא אשכח את מה שעשית לי, איך שפגעת בי, איך שבכיתי
בגללך...

שנינו עשינו טעויות, זה הזמן והמקום להודות, ושנינו פגענו אחד
בשני, ושנינו התנהגנו כמו ילדים קטנים, ושום דבר טוב לא יצא
מזה...
אני מקווה שלקחת ממני את הדברים הטובים, שלמדת ממני דברים
אחרים, דברים שאולי אתה לא תלמד מאף אחת אחרת שתהיה איתך.

אני יודעת ששום דבר לא סגור, האהבה שלי עדיין לא נגמרה, נשאר
בי עדיין חלקיק קטן שרוצה לחזור לזרועותיך, רוצה אותך, אך הלב
והראש אומרים אחרת. אבל כמוני, גם הלב נוטה עכשיו לכיוון הראש,
ומחליט לגמור את מה שבינינו כנראה - לא יהיה.
רציתי מאוד לשקם את הקשר שלנו, נתתי לך מיליון הזדמנויות ואתה
- במקום להשתמש בהן ולהראות שאכפת לך - זרקת כל אחת מהן לפח,
כאילו קיבלת איזה משהו לא חשוב, פתק קטן. אם היית הופך את הפתק
היית רואה שכתוב עליו, כתובה האהבה. אולי גם אז היית זורק, אבל
אני לא יודעת...

אני לא פתק קטן, ואני לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, אני כמו
כולם, רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שמגיע לי, ומגיע לי. אולי אתה
לא המישהו הזה, טוב, ניסיתי לפחות, לאהוב אותך, אפילו הצלחתי,
ואפילו נפגעתי.
אני לא שוכחת, זה כמו נשאר אצלי בזיכרון חרוט לעולם.

"אמרת שלום, אולי חשבת שאפשר הכל לשנות, היה עצוב שזה לא כך,
אמרתי רק להתראות..."


              להתראות מתוק, שמור על עצמך...
                            תהיה מאושר בשביל שנינו...
                                      אוהבת...
                           
                                       בר.