קוראים לי דנית, דנית ארבלי. אני יודעת, זה שם ישראלי. יש לי
שיער בלונדיני בגוון שטני, העיניים שלי הן בצבע כחול ירוק, אני
בהירה ומאד יפה, זה מראה מאד ישראלי-אירופאי נפוץ שכזה, בעיקר
אחרי העלייה הרוסית.
כשאני נוסעת במכונית המיצובישי הישראלית שלי, ומישהו חותך אותי
בדרך כל כך ישראלית, אני מסננת בין שפתיי קללה מאד מאד
ישראלית, ואז באופן ישראלי מזכירה לעצמי שבכביש עדיף להיות חכם
מאשר צודק, נושמת עמוק וממשיכה בדרכי.
אני לומדת באוניברסיטת תל-אביב תאולוגיה וספרות, ושואפת להיות
מורה, שזהו דבר מאד אומני וישראלי מצידי. יש לי חברים לספסל
הלימודים בשמות גל, דניאל, אור ועמית. כמו דנית גם הם שמות
ישראלים.
כשאלך איתם, עם חבריי ללימודים לרחוב דיזינגוף הרווי
בישראליות, אשב איתם בבית קפה ישראלי ואשתה את הקפה הכל כך
ישראלי, שכמוהו רק ישראלים יכולים להכין, אנהל איתם שיחה
שבמהלכה ישאל אותי אחד מהם את השאלה הישראלית ביותר שיש, אשר
דנה במוצא שלי, ואני אענה שאני ערבייה, הם יסתכלו עליי בפה
פעור ויטענו שאני משקרת. כי בישראל ערבים בכלל לא יכולים להיות
ישראלים.