כשהשגרה מתחילה לשעמם אותנו ואנחנו מחפשים משהו חדש, משהו
מעניין, משהו טוב...
אנחנו מחפשים את "נקודת האור" של המקום.
זיו היה האחד שחיפשנו.
היו לו עיניים כחולות גדולות בעלות ניצוץ של שובבות, של
ילדות.
הוא היה יוצא דופן, אחד כזה שלא מוצאים בכל מקום, ואם יצא לך
להכיר אותו, התמזל מזלך.
גם כאשר זיו היה עצוב, הייתה בו שמחת חיים ועליזות והוא היה
משמח את כולם, מכניס בהם מהשמחה ומהאהבה הרבות שהיו בו.
בבקרים, כשהוא היה מגיע אל המדור, הוא היה משאיר לבנות פתקי
אהבה, מברך את כולם בבוקר טוב, מביא איזו כאפה לדורון המפקד
ועושה עוד הרבה מהשטויות הקטנות שלו.
אחד הדברים שהכי אהבנו בזיו היה החיוך שלו, אותו חיוך שאף פעם
לא נעלם.
זיו אהב להשתטות וכל הזמן היה מציע לסיגל להינשא לו. בעצם, אני
חושבת שאין בת בבסיס שזיו לא הציע לה להתחתן איתו.
סיגל הייתה האהובה עליו ביותר. יכולנו לראות שהחיבה שלו אליה
הייתה גדולה יותר ושונה מחיבתו לשאר הבנות.

באחד מן הימים, סיגל התעצבנה על דורון.
היא צלצלה לזיו והתחילה לצעוק עליו בטלפון: "אתם לא עובדים כמו
שצריך, נמאס לי! אם לא תתחילו להשקיע קצת יותר ולעבוד לפי
הכללים, אני עוזבת!"
זיו ניתק לה ולאחר כמה דקות כפיר, החבר הכי טוב של זיו, צלצל
לסיגל.
"מה עשית לזיו? הוא יצא מהמשרד כולו נסער עם דמעות בעיניים.
הוא לא אשם בכלום, אני מציע לך להתנצל בפניו!" סיגל הרגישה
מבוכה והבינה שצעקה עליו שלא בצדק.
היא התכוונה ללכת ולהתנצל בפני זיו, אבל פתאום נפתחה הדלת וזיו
עמד בפתח...
חיוכו הגדול והמוכר פרוש על שפתיו ובידו הימנית פרח, סגול
ויפהפה. הוא כרע על ברכיו והתנצל על דבר שבכלל לא עשה.
"סיגלי, אני מצטער, מעכשיו בלי טעויות! התינשאי לי?" סיגל החלה
לפרוץ בבכי של התרגשות ולאחר שזיו ניגב את דמעותיה בחולצתו,
היא החלה להתגלגל מצחוק.

באחת מישיבות הצוות שנערכו, זיו הציע הצעה משונה, אך משום מה
כולם התלהבו ממנה והסכימו.
"מה דעתכם שמעכשיו בכל שישי בצהריים נעשה ארוחה יחדיו? בכל
שבוע מישהו אחר יביא משהו למדור בשביל כולם. אני מוכן להתחיל,
תתכוננו, ביום שישי הזה אתם הולכים לאכול אוכל אמיתי".
ובאמת, כמו שהוא הבטיח, קיבלנו אוכל שונה, אך אמיתי.
בנוסף לארוחה הטעימה שאימו הכינה לכולנו (ובטח שלא נשכח אותה),
הוא הביא סלט, מעשה ידיו.
"קח, תטעם! זה לא חריף!" הוא אמר לכפיר.
כפיר לקח ביס ופתאום החל לרוץ ממקום למקום ולצעוק שיביאו לו
מים.
מאז, כפיר קרא לזיו "איש הפלפל" והבטיח שיום אחד הוא יתנקם בו
על התעלול שעשה לו.
לפעמים זיו עשה שטויות שקצת הרגיזו אנשים בבסיס שלנו, אבל אחרי
הכול, הערכנו אותו כמו שלא הערכנו אף אחד אחר.
הוא הכניס המון צחוק ואווירה לבסיס שלנו.
הוא היה נקודת האור שלנו.
בשבוע שלאחר מכן, סיגל הביאה ג'חנון שאימא שלה הכינה בשביל
ארוחת צהרי שישי.
מאוחר יותר, אימא של סיגל באה לאסוף אותה וכשזיו ראה אותה, הוא
הלך לברך אותה לשלום ולהציע לה להצטרף אלינו, לשולחן.
"אתה זה שהביא את הטבית? סיגל אמרה לי: 'אמא את חייבת להכין
ג'חנון, אני חייבת לנצח את זיו'.
נו? היה לכם טעים? ניצחנו אותך?" היא פנתה אליו במין גיחוך.
"היה מאוד טעים", הוא פרץ בצחוק, "אבל את המשפחה שלי אף אחד לא
מנצח".
זיו מאוד אהב את המשפחה שלו, ההורים שלו היו גאים בו מאוד, גם
שם הוא היה "נקודת האור".
לפעמים חשבנו שאולי זיו הוא מלאך, אולי מישהו למעלה שמע את
קריאות שעמום השגרה שלנו ושלח לנו את זיו, שיכניס קצת אור
לבסיס החשוך שלנו.

עברה עלינו שנה נפלאה והכל בזכות זיו.
לקראת סוף החודש, צלמי המדור היו אמורים לצלם בבתים בשטח
המלחמה.
באותו שבוע, זיו היה כה נרגש, הוא חיכה לפעולה בקוצר רוח ולא
הפסיק להציק לדורון שייתן לו לצאת גם. לאחר שכנועים רבים,
דורון הוסיף אותו לצוות.
זיו החליט שהוא רוצה ללכת לצלם קצת בחרמון, ליהנות קצת, כבר
זמן רב שהוא לא בילה כמו שצריך.
הוא ביקש מכפיר שיצטרף אליו וכפיר טען שהוא עייף, אבל זיו,
כמובן שהוא לא ויתר.
במשך שעות הם שיחקו בשלג כמו ילדים קטנים, צילמו תמונות
נפלאות, ישבו וצחקו והעבירו זמן נהדר יחד.
זהו יום שכפיר לא יישכח אף פעם, כנראה.
צוות הצלמים של המדור שלנו יצאו לשטח, אך לא חזרו כפי שיצאו.

מאז שזיו איננו, המדור חזר להיות כפי שהיה לפני שהגיע אלינו.
נהיה חשוך.
להלוויה כולנו הגענו, המומים, לא בטוחים אם מדובר בחלום או
מציאות.
סיגל הגיעה לבושה בשמלה לבנה ארוכה ובידה פרח סגול, יפהפה, כמו
שזיו נתן לה באותו היום שבא להתנצל בפניה.
היא כרעה ברך בפני קברו הקר והדומם של זיו ואמרה "הרגשתי שמן
הראוי שאחזיר לך תשובה. אני אשמח להיות שלך, לנצח".
היא זרקה את הפרח לתוך קברו והוסיפה "זה במקום הטבעות שאמורות
לאחד אותנו לעולמים, זה הפרח שיזכיר לי שאתה עדיין פה, לצידי
במשך כל יום. אני אוהבת אותך".

החיוך של זיו אף פעם לא יחלוף,
אבל "נקודת האור" שלנו כבר לא כל כך זוהרת.


(18 במאי, 2005).
הסיפור נכתב בהשראת סרט תיעודי שראיתי ביום הזיכרון לחללי
צה"ל, על חייל שנהרג במהלך שירותו בצבא.
השמות הוחלפו והעלילה קצת שונתה.
יהי זכרו ברוך!