בס"ד

עוד ציוצי ציפורים נכנסים פנימה אל תוך החדר. מתישהו זה צריך
לקרות, בסוף כל הזמן הקצר הזה בו הגוף היה מוטל סרוח על המיטה.
מבט מהיר ואוטומטי אל השעון המעורר מגלה שעוד לא הגיעה השעה
שיצפצף, ואפשר לשוב ולעצום את העיניים בהתמסרות מוחלטת ופשוטה
לחוויה שבדיוק עסקת בה.
החדר כבר איננו חשוך כאתמול, אבל כל אווירת החיות שנשבה בו
ומחוצה לו מתפרשת עכשיו במרחב שבין הישנים למיטות. כבר יגיע
הרגע - הרי אי-אפשר למתוח את הזמן - שבו יפרוץ הרדיו בפרץ
קולות ויחייב אותך לכבות אותו. כמה דקות קודם לכן - כבר עכשיו
- ישלח אחד השעונים המעוררים את אותותיו אל חלל החדר וידום,
דוחק בהדרגתיות אך בעוצמה את הישנים מעולם השינה המושך עכשיו.
הגוף כמה וצמא. בקלות הוא יכול להחזיק שם. שלא כמו בלילה, בו
ההתנתקות מעולם המחשבות לא מתרחשת במהרה, וציפורי לילה מנהלות
שיח פנימי מעמיק עד לאיבוד שפיותן, עכשיו הגוף והמוח כבר
רגילים לרפיון, לחלום, ואין אף שריר שקל להזיז אותו. הגוף זקוק
לשינה שלו, ורוצה אותה, ויכול להמשיך לסחוט ממנה את כל מיציה
עד שהרדיו נדלק.
ומיד נכבה. יותר פשוט לכבות אותו במצב של ערנות, ובדרך-כלל
בבוקר לוקח כמה שניות לקלוט על איזה כפתור צריך ללחוץ כדי
לחצות את הקו שבין שינה לקימה. באופן אינסטינקטיבי אתה מזדקף
במיטה שלך, כמו נאבק בגלי ים עצומים, אומר 'מודה אני' ויוצא
החוצה, אל העולם שבמהפך עכשיו, שנאבק גם הוא בגוף המשתוקק,
שעסוק בצחצוחי שיניים והטלת מים ושטיפות פנים, נוטל את הידיים,
ומברך, מטיל את מימיך ומברך "אשר יצר" ו"אלהי נשמה" כי יש מי
שאומר שזו ברכה הסמוכה לחברתה והמי שאומר הזה הוא בעל הבית
בסידור שאתה מתפלל בו, וחוזר לחדר שלך, לעטות על עצמך את בגדי
היום.
העולם הוא קו ישר ושטוח עכשיו, בלי יותר מדי בלוני רגשות,
דמעות, חיוכים ומילים ארוכות. הכל רץ, מנסה להידחס אל תוך רבע
השעה הזו שבין הקימה לתחילת התפילה. יש צעדים נמהרים שנשמעים
מבעד לדלת, מצטרפים גם הם אל עשרות הנמלים שיוצרות את
ההתקהלות. אסור לומר שלום עכשיו, ומדיוק מהיתר שמותר להגיד
בוקר טוב כשמעירים אחרים, אתה מניח שגם אסור להגיד בוקר טוב
סתם ככה. לא רואים אף-אחד עכשיו. המוח לא מנתח, כל הרעיונות
שהלכו לישון אותך נעלמו אל מתחת לכרית. אתה מחליף את הבגדים
שלך שחיכו לך על הכיסא ליד המיטה כדי שלא תצטרך להתאמץ יותר
מדי בדקות הטירוף האלה ושוב פונה לצחצח שיניים, פותח את הדלת
ולא סוגר אותה, כי אחד מחברי החדר חוזר מנטילת הידיים. כל חייל
בקצב שלו.
אחרי שצחצחת את השיניים והסתרקת מעט, אתה מחזיר את המשחה
והמברשת בצורה מסודרת אל השקית שלהן ואל התא שלהן בתיק הרחצה,
ומשיב אותו לארון. משתדל לסגור אותו. אין זמן לעצור לחשוב
עכשיו, תוך כדי שכיבה נוחה על המיטה מתחת לשמיכה. עורו ישנים
לעבודת הבורא. הסימן הראשון בטור מודבק לך מעל המיטה.
יש זמן להעיר. לשאול את החבר שנשאר על מיטתו אם הוא קם. אין
זמן, וגם אין עיניים, להביט מסביב על השמש שמסתננת מעבר לחלון,
על התחייה המחודשת מתוך קו השקט, על העולם הקטן שנוצר בו עם
הדינאמיקה המיוחדת שלו בכל יום מחדש. על האנשים היקרים שמסביבך
ועל סך הכוחות המושקעים בתגובה לכל שעון מעורר. תוך שתי דקות
אתה מוצא את עצמך עולה במדרגות, נארג אל תוך החוטים הנמשכים
לשם, פותח את דלת בית-המדרש ופונה לסיים את ברכות השחר, להניח
טלית ותפילין, ולהתפלל.