"לזה אתה קורא משל-פוסט-מודרניסטי?!" צעק עליי אב-נר, נוגש
העבדים, "זבל! זה מה שזה!"
האמת, עד שהגעתי לכאן, חשבתי יותר על הדברים שלי בתור נונסנס
חסר-הגיון, שאפילו במשפטים שמתארים אותו אין הגיון ממשי, אבל
העדפתי לא לומר כלום, כדי לא לחטוף עוד מלקה משוטו האימתני של
אב-נר.
"כתבתי משהו על ג'וק שהופך לבנאדם", אמרתי למעבידי והגשתי לו
בידיים רועדות דף נייר, "ובסוף הוא משתגע במשרד שלו, ורוצח את
כל העובדים בגלל תסכול מיני." אב-נר קרא בעיון את פיסת הנייר
הקצרה, נעצר מדי פעם על שורה כזו או אחרת - ולאחר שסיים, הרים
את פניו אליי בכעס, ידו הימנית נשלחה אל שוטו. "למה, אדוני?"
התכווצתי תחתיו בפחד, "זה לא היה מספיק טוב. אני בטוח שאני
מסוגל לכתוב טוב יותר. תן לי הזדמנות." לפתע אב-נר זרק ראשו
לאחור וצחק צחוק מתגלגל, "תפסיק להיות כזה קלישאתי. סוף-סוף
כתבת משהו נורמלי." צחקתי קלות יחד עם הנוגש, אבל מבט קצר ממנו
הבהיר לי שהבדיחה שייכת רק לו והוא השתיק אותי מייד. "קפקא
צעיר נעשה ממך", איים בקריצת-עין, "עכשיו אני רוצה לראות אותך
כותב עוד דברים כאלה בדיוק," אמר בחיוך.
"אתה לא מתכוון לדברים אחרים?" הגבתי בחזרה בחיוך, "דברים
מלהיבים, מרגשים, מרתקים?"
שוטו של מעבידי הצליף מעל ראשי ונחיריו פלטו עשן. "אתה מפקפק
בפקודותי?" צעק, "כשאני אומר לך אותו דבר בדיוק, זה אומר ללכת
לחדר השכפולים ולכתוב שוב ושוב את אותו הדבר! כשתכתוב טוב
יותר, אולי אתן לך לכתוב משהו אחר," התנשא מעליי למלוא קומתו
והמשיך לצעוק, "אבל רק אם תהיה ממש טוב. עכשיו זוז!" הוא הקפיץ
אותי מכסאי בצווחה ובהלקאת שוט מהירה.
רצתי כילדה קטנה, בוכה מההשפלה ומהפחד, עד שהגעתי לחדר השכפול.
נעמדתי בכניסה וצפיתי באחרים, אלה שהגיעו איתי - אחד משכפל
סיפור על אהבתו לאשה נשואה, אחר משכפל סיפור על רגשות ובוכה על
סיפורי המדע הבדיוני שזנח, אחרת משכפלת סיפורים הזויים עם הרבה
מסר. לא הייתי מסוגל להצטרף אליהם שם, ברכי פקו ונפלתי ארצה
ממרר בבכי. "אמרתי לך להפסיק עם הקלישאות!" רעם אב-נר מצידה
השני של מערת היוצרים, הצליף בשוטו לכיווני, וגרם לי לזחול על
ברכיי פנימה.
הנחתי את דף הנייר במכונת השכפול ותפעלתי אותה באיטיות
ובחוסר-מיומנות, לוחץ על המקשים הכבדים בכל-כוחי. לפתע, המכונה
החלה לקרקר והפסיקה לעבוד. בכיתי בייאוש עליה, מכה בה בתסכול,
אך ההוא עם המדע-הבדיוני הניח את ידו על כתפי ולחץ על כפתור
קטן, עד שפעלה שוב. "אל תדאג," חייך אליי בכנות, "לומדים את זה
מהר." ובלחיצת כתף נוספת חזר למכונתו והמשיך למרר בבכי על שנטש
את סגנונו. "למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?" קראתי אליו
ממקומי, "אנחנו הרי יכולים לעזוב בכל רגע."
"אתה יודע למה אנחנו עושים את זה," צעק חזרה, "בדיוק כמו
שכולנו יודעים."
"הוא הכשיר את כל הגדולים," התערבה ההיא עם הסיפורים ההזויים,
"קפקא, פרוסט, דוסטוייבסקי. אתה הרי יודע שצריך לעבור דרכו, אם
אתה רוצה שיקראו לך בשם המשפחה בלבד."