שלום. הייתי רוצה להציג את עצמי, השם שלי הוא 075143. זה מספר
סידורי, זה הקוד הצבאי שלי. השם הארצי שלי הוא עופר, אבל אני
כבר לא חי שם יותר. הגעתי לכאן כשהייתי בן17-מנת יתר של
הרואין. התפקיד שלי הוא מסוג הדברים שלא היית רוצה לעשות
בחיים, אתה כאילו מרגיש אשם בזמן שאתה ממלא את התפקיד. אני
מלווה אנשים במסעם האחרון בעולם האנושי לתוך מסעם הראשון
בעולמם החדש.
החיילים בסיירות אלו המלאכים שנאבקים ברוע הפנימי של כל אדם
)זה כמו הסרטים המצוירים שמלאך קטן ושטן קטן מתישבים על
הכתפיים ואומרים לך מה לעשו(. כמו צבא אנושי. המלחמות שלנו
נערכות כנגד כוחות הרוע, נגד הצבא השחור. התבוסות שלנו לאחרונה
היו בלתי נסבלות, ומספר הנטישות גדל. המלחמות שלנו לא מיועדות
להרוג, הרי אי אפשר להרוג אותנו כשאנחנו כבר מתים, הוא מיועד
לדכא אותנו בשביל שנערוק.  
גם אני הייתי חייל שחור פעם, אני בין היחידים שערק לטובת האור,
בין היחידים שהצליח לעבור את מדבר הגבול ולשרוד את המעבר הקשה.
מעט מאוד אנשים עוזבים את החושך כי טוב להם בעולם של אשליות,
ומי שמחליט לעבור לאור עובר מסע שלא ניתן להגדרה. מסע של שממה
והכרות עצמית שרק המעטים שמודעים לעצמם יכולים לעבור. לעומת
זאת לעבור לחושך זה קל, אתה יכול להחליט שנמאס לך וברגע אתה
בצד השני-בלי שאלות ובלי בעיות.
מעולם לא התכוונתי להיות בחושך. כשאורן נהרג בתאונת דרכים
חייתי על כדורי הרגעה, ופעם כאשר החיים שלך הם כימיקלים במקום
שתמצא חיים  אמיתיים-רוחניים אתה פשוט מחפש חומר חזק יותר.
הדרך לג'וינט היתה קצרה מאוד ומשם להרואין זה היה עוד יותר
קצר, וכשהייתי חייב לבחור בין חיים אמיתיים לחיים מדומים
נשברתי ולקחתי את המזרק. ההחלטה אם תשלח לאור או לחושך לא
נקבעת לפי מספר הדברים הטובים או הרעים שעשית בחייך, אלא לפי
מספר הפעמים שהקשבת לרוע שבך. כשהתעוררתי לא היה אור גדול כמו
שמספרים, היתה חשכה. בהתחלה הרגשתי כמו שחשים כשקמים בבהלה ב-3
לפנות בוקר מחלום מפחיד מכוסים בזיעה. על היד שלי היו כמה
פצעים שנגרמו, כנראה, ממכונות החייאה. כנראה שלא מתתי מייד,
כנראה שהייתי בתרדמת.
בהתחלה לא הייתי אחראי על כלום. נותנים לך מעיין תקופת
הסתגלות. אחרי כמה זמן פשוט התגייסתי מרצון לכוחות הצבא השחור.
בניגוד למה שחושבים, השחור הוא בעצם לא רע. אין את העינויים
המפורסמים שמספרים לך כשאתה השחור הוא בעצם לא רע. אין את
העינויים המפורסמים שמספרים לך כשאתה קטן. אם בא לך לכסח מכות
למישהו או סתם לשדוד חנות אתה פשוט יכול לגשת ולעשות את זה,
וזה לא נורא כל כך, אתה לא מרגיש כאב בכלל. הכללים של השחור זה
בעצם לעשות מה שלעזאזל בא לך-בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ובלי
פחד מעונש. אני לא אדם רע ביסוד, וגם רוב האנשים שהיו שם לא
היו בעלי רוע טהור, חלקם אפילו היו אנשים די טובים שהעדיפו
לקחת את המוות שלהם בצורה קלילה-בלי האחריות של גן עדן. להצטרף
לצבא היתה החלטה שהגעתי אליה לא כי ממש האמנתי ברצון הצבא
והאידיאלים שלו, אלא, כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.
התחלתי להשקיע את עצמי, את כל-כולי בצבא ולכן החליטו לצרף אותי
לסיירת. לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, אבל זאת היתה גאווה
מסוימת. בתור משימה ראשונה שלחו אותי לנער בן 15.5 שחשב לנסות
סמים. מתוך ניסיון הייתי אמור לספר לו שזה שווה וכדאי לו.
כשחדרתי לתוכו הרגשתי כמו בפעם הראשונה שאני ניסיתי את זה. לפי
הצורה שבה הוא רעד, גמגם והזיע ידעתי שהוא עומד לעשות את זה
ולא משנה מה השליח של האור יגיד לו. הקול של האור היה רך
ונעים, וכאילו הוציא מתוך הנער את הפחדים וההחלטה לנסות, אבל
לא לגמרי. זיהיתי את הקול, זה היה הקול של אורן. הנער כבר היה
מוכן לעשות את זה ולמרות זאת אורן המשיך לנסות לשכנע אותו שלא.
לא התכוונתי להתווכח ובטח שלא עם אורן, אז פשוט שתקתי. הנער
כמו שניחשתי ניסה את זה בכל מקרה, אבל הוא לא לקח עוד ג'וינט
מאז. הוא פשוט כל כך מפחד ממה שאורן אמר בשביל לנסות את זה
שוב. אם אני הייתי מדבר איתו הוא בטח היה מנסה את זה שוב.
השתיקה שלי היתה כמו בגידה. קבלת הפנים שחיכתה לי למטה לא היתה
חמה ונעימה, למרות שהנער אחרי הכל ניסה את הג'וינט-אבל ללא
עזרה ממני. לפני שחזרתי למטה החלטתי לרחף קצת בסביבה, זאת היתה
העיר שלי-שבה נולדתי, גדלתי ומתתי. עברתי ליד בית הספר
והתישבתי על אחד הספסלים מחוץ לבניין. הזהירו אותנו הרבה פעמים
לא לחזור הביתה, הסבירו לנו שפעם שחוזרים לשם  נתקפים געגועים
חזקים שמסוגלים להכניס לדיכאון או להפוך אותך למשוגע. יש
סיפורים מפחידים על מלאכים למיניהם שחזרו הביתה רק כדי לראות
מה המצב ופעם שהם ראו איך החיים נמשכים בלעדיהם, נתקפו שיגעון
והחליטו לרדוף את בני הבית שלהם ולשגע את המשפחות שלהם עד שגם
הם ימותו, והם מעולם לא חזרו.  הכרתי את הסיפורים והייתי מודע
לסכנה אבל בכל זאת החלטתי להישאר קצת. התחלתי לדמיין שאני
עדיין בחיים ושאורן עדיין בחיים, וכולם-כל החבורה על יד המדורה
בחוף הים כמו לפני שנה בדיוק. רוח קלה של תחילת הסתיו עברה
דרכי וכך גם כמה עלים, לא יכולתי להרגיש אותם. הפעמון של בית
הספר צלצל, אפילו לא שמתי לב שכבר בוקר. המאחרים באו בריצה.
הבטתי בהם-ממהרים, חוששים מהתגובה של המורים. מה לא הייתי עושה
בכדי להיות ביניהם, אפילו לרגע אחד. גם אביגיל איחרה, היא תמיד
מאחרת אני לא יודע למה אבל כנראה שהיא פשוט לא מסוגלת לקום
מוקדם. אבל היא לא רצה, היא הלכה לאט, כהרגלה. היה נראה לי
שהיא מביטה בי, אבל היא המשיכה ללכת, אפילו לא עצרה. באותו רגע
שמחתי שהיא לא יכולה לראות אותי. ירדתי בחזרה למטה, פחדתי שאם
אני אשאר אפילו עוד מספר דקות אני אשתגע. לא רציתי להסתכן
ומיהרתי להסתלק. אהבתי אותה פעם, את אביגיל. האהבה האמיתית
היחידה שאי פעם חוויתי. אבל היא נפסקה ביום שאורן מת, הכל נפסק
ביום שאורן מת. בדרך למטה התחלתי לבכות, אני אפילו לא יודע
למה, זה פשוט היה נראה לי הדבר הנכון ביותר לעשות באותו הרגע.
רציתי להכאיב לעצמי-לחתוך את עצמי או משהו דומה כדי שאני אוכל
להרגיש כאב פיסי ולא רק את זה שיש לי בלב, אבל לא יכולתי. זה
היה הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא יכול לגרום לכאב להיעלם, אבל
אפשר לשנות אותו וזה רק על ידי כך שאני אעבור לצד השני.  שלא
תחשבו שזה כבר לא כואב-לדעת מה הפסדתי, מה אני לעולם לא אעשה
או אראה אבל המעבר היה כמו טיפול פסיכולוגי, זה לא שינה את
המצב אבל שיפר את ההרגשה שלי. את אורן מעולם לא ראיתי. זמן קצר
אחרי שהתחלתי את המסע חזרה הוא נולד מחדש. גם אני איוולד מחדש
עוד מעט, עדיין לא הודיעו לי בתור מה. הרי אף אחד לא מת לנצח!