תנו לי דקה או שתיים.
בינתיים אני מרזה, בלב. מי חשב שלילדה כמוני כל כך, כל כך
כואב?

ככה לבד או שניים, אומרים יותר מדי את המילים "חזק" ו"חלש".
ואני... גדלה, גדלה, צנומה, צנומה... איש שאהב אותי פעם יותר
מכולם, איש אחד. היום הוא שונא אותי הכי בעולם, איש נחמד,
דווקא נחמד.

הדרך הקלה מסומנת לשמאל, והקשה לימין. ימנית זאת אני - ימנית
קיצונית - שונאת ערבים. או שבעצם... רק מחבלים. כי הם אלה
שהרגו. את החובש שלנו.

הלכתי ימינה. פסעתי, פסעתי, מאחור מנפנפים לי חבריי. משפחה
חלופית, האנשים הטובים והחכמים, אלה שלא מסתכנים, אלה שלא
נסחפים, אלה שלא באמת כמוני, חיים... אנשים טובים, טובים, וחלק
מהלב נשאר שם, אבל אצלי התרמיל ריק - אין שם פיסה של לב אחר.

ולבי הולם.

הוא הלם באמת חזק. כל כך חזק, שקצת נבהלתי, שמא אתחיל להתנשף.
תמיד אוכל לחזור אחורה, לצד שמאל בו עד היום שהיתי. ואני יודעת
שהדרך ארוכה יותר חזרה, ככל שאני מתרחקת. אבל, חבריי, מה יש
בצד ימין? לא ידוע, לא ברור - אולי לבד לכל החיים. אולי זה מה
שאני צריכה. אולי שם אוכל להתאהב, באיזו בחורה, שהיא בעצם...
רק ילדה, ילדה קטנה, שקוראים לה "אני".

אף אחד לא מבין את יומן המסע שלי, אף אחד לא מבין את צבע הפרח
בשערי, ושיבולים בצד הדרך, אני נושמת. אנשים יכולים לאהוב אותי
כל כך כל כך כל כך, או שיכולים לשנוא אותי עד שזה נשכח - מה
שהייתי בשבילם לפני כן. האוויר כל כך צח, שאני לא רגילה, ו...
התעלפתי.

כעסו עליי, החברים משמאל, הם כעסו. כי עכשיו הם קנו משקפת,
וככה אותי הם ראו. וכעסו שהתעלפתי, וכעסו שלשם הלכתי, וכעסו
שלא חזרתי, ורק האיש הנחמד ההוא... הוא לא כעס. הוא לא דיבר.
הוא לא הסתכל. כי כשפתחתי שוב את התרמיל, מצאתי פיסה של לב בלי
שם, ואולי, במקרה, היא שלו. ואם היא כן, זה קצת מסביר את השנאה
הזו.

למי אני שייכת? שאלתי ציון דרך קטן. ומה אם אני לא רוצה להיות
של מישהו כאן? ואולי אני של עצמי, ואולי להיות תלויה באוויר זה
טוב, ואולי. אולי אני אצליח לצעוד ברחוב שבו אנשים צועדים כל
יום שני, כשאני מבקרת בתל אביב, ונראים כאילו הם הכי הכי
שמחים, ורק אני... תלויה לי מענן.

מה שאני צריכה עכשיו, מה שאני צריכה כבר משך נצח, מה שאני רוצה
עכשיו זה לסגור את זה. מהקיר תלויות תמונות תמיד של נופים
מרהיבים ובית, ואולי עכשיו מה שאני צריכה זה מסגרת מעץ זית, כי
עלה הזית יעזור לנו, יעזור לעבור את הנצח, במתיקות ובדבש, בראש
ולא זנב, בביטחה ולא ברצח.

אז ("כמו שנאמר" בהגדה, בתנ"ך וביומן) - כאבו של הלב הוא כאב
נורא, וסופו בכלל לא קיים. הילדות הייתה לנו ממתק נהדר, שתמיד
לבסוף מסתיים, ומשם ההמשך ברובו יהיה מר - צריך למצוא טעם
תואם. מנגינה עתיקה או אולי נגיעה עזרו לי פעם, עזרו. אך עכשיו
הם כולם מביטים בגבי, במשקפת אותה הם קנו.

וכך, כמו ציור של ואן גוך, משיכת המברשת גסה, וככל שאותי
מושכים במכחול - כך אהיה יפה. כנראה שהיופי הזה הוא אירוני
בצורה של בדיחה משמיים, אבל לבי, בדקה חטופה, מרזה לו -
בינתיים.

אתגעגע אלייך, דרך שמאלית, הכל בך היה כה שונה - ראיתי ישר ולא
לצדדים, ושמחתי בחלק הזה. עכשיו פתאום הרכבתי משקפיים, לא אוכל
עוד להתעלם. אז סלחי נא לי דרך, סלחי שפגעתי, לא בגדתי - כעת,
ניעלם.






19.5.2005