מה אני? כלום בסך-הכל... בקבוק שתייה עשוי פלסטיק. ולא כזה
פלסטיק מתוחכם שלא מתעקם, פלסטיק זול, שמתמלא באוויר וכשמתרוקן
עושה רעש...
אבל פעם החיים עוד היו בסדר, היה אפשר לסבול אותם.
יום אחד ככה ישבתי לי במקרר. זה הרגיש כמו סתם עוד יום רגיל
לכל דבר. מישהי פתחה את דלת המקרר, ואחרי התלבטות קצרה ביני
לבין בקבוק קטשופ וסירופ נגד שיעול, בחרה לשתות ממני.
לא התנגדתי כל-כך, לא היה איכפת לי באותה תקופה.
היא דווקא לא שתתה הרבה. כמה לגימות והחזירה. היה לה טעם מתוק
כזה שנשאר עליי. החזירה אותי למקרר, הניחה אותי כמעט בדיוק
באותו מקום שהייתי בו קודם, היה לי טוב שם. אבל מה?
היא שכחה את הפקק. הפקק שלי. היא שכחה אותו על השולחן ליד
המקרר.
אחרי יום או יומיים שאני בלי הכרה, בא מישהו והוציא אותי משם,
מהמקרר, וככה זרק אותי החוצה, לרחוב. סתם לרחוב - אפילו לא
בפח.
מי ירצה בקבוק בלי פקק? מה אפשר לעשות עם זה? אפילו להגיד את
זה הרבה פעמים במהירות אי אפשר. תנסו...
ואני? אני בקבוק עדין, אסור לי להיות ככה בחוץ. יש עליי המון
הוראות לשימוש: צריך לשמור במקום קר, אסור לי הרבה חום, אסור
לי להיות חשוף לשמש...
חודשים הייתי זרוק שם ברחוב. מתגלגל ממקום למקום. פעם עם הרוח,
פעם עם איזה כלב משועמם ומדי פעם כשממש היה בא לאלוהים להציק
לי, הייתי מטייל עם משאיות שיוצאות מהחנייה. לא מספיק טון
וחצי עליי, גם אני צריך לשמוע את הצפוף של הרוורס... אבל אני
בקבוק מפלסטיק, אני לא מתכלה מהר. יקח זמן עד שאעלם.
וככה יום אחד התעוררתי לי כמו כל יום, מדוכא עד התחתית, שגם
היא התחילה להתקלף לי אחרי כל-כך הרבה זמן בחוץ.
מרחוק שמעתי צעדים, מישהו או משהו התקרב. ניסיתי להתגלגל מתחת
לאיזה אוטו חונה, ככה להסתתר. לא היה לי כוח על הבוקר לאנשים.
אבל לא הצלחתי להסתובב, משהו בי היה עקום מדי כדי שאוכל
להתגלגל.
זה התקרב אליי לאט לאט, עד שהראייה המטושטשת של בקבוק פגום
כמוני הצליחה לזהות שזו ילדה. ילדה אחת, עם חיוך מקסים על
הפנים, חיוך שקשה להתעלם ממנו. אבל לא חיוך כזה מכוון ומאולץ
כדי שיראו, פשוט סתם חיוך יומיומי ויפה. והיא התקרבה אליי
והסתכלה בי, המשיכה לחייך.
פתאום גם אני חייכתי. זיהיתי אותה, זאת הייתה היא. זאת שאבדה
לי את הפקק.
האמת שלא כעסתי עליה, האמת ששמחתי, חשבתי שהיא גם מזהה אותי.
חשבתי שהיא תרים אותי מהרצפה המלוכלכת הזאת, תשטוף אותי קצת,
תנקה, תמלא אותי מחדש במים ואולי מי יודע, גם תמצא לי פקק.
היא המשיכה לבהות בי עוד כמה שניות, המשיכה לחייך, ואז בקול
נפץ נוראי שרק אני שמעתי, התנפצו כל המחשבות האופטימיות
והאשליות מסביב.
היא בעטה בי. בעטה חזק. ככה כדי שיהיה לה עם מה לשחק בדרך.
בעטה עוד כמה פעמים אחרי זה. אחר-כך פשוט עזבה אותי שם, חבול
ושבור מתמיד, על הרצפה ברחוב, מתחת לאיזה משאית שחנתה שם,
והמשיכה ללכת.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.