מרחוק יכל הוא להבחין בה צועדת לאור הירח ופנסי הרחוב שהיו
דולקים אותה עת על הטיילת בתל אביב. את צוארה חנקה השרשרת
שהביא לה מקטמנדו באותו טיול אחרי הצבא. היא שכל כך רצתה לבא
איתו נאלצה להיתקל בהתעקשות עקרונית מיצידו לצאת לטיול הזה
לבדו. את אותה תקופה שבילתה לבד בארץ היא אינה מסוגלת לזכור
עוד או אינה רוצה לזכור וכמו מלאך שהציל אותה משיניו הרקובות
של השטן, חזר הוא לארץ וענד לה שרשרת דקה וטבעת מחויבות . "זאת
" הוא אמר "תגן עלייך באשר תלכי "
" כן" ענתה לו בציניות שובבה " כל מי שיבוא להרע לי אשילך עליו
את הטבעת והוא מצידו יקפל את הזנב בין הרגלים ויברח ביללות"
לפעמים היה נודד במחשבות ועינו היו מתערפלות ומתרחקות. או אז
הייתה נשקת על שפתיו בכדי להקיצו.טעמה היה זורם במהירות בכול
עורקיו ונימיו ואת טעם זה היו אלה שולחים במלא העוצמה אל מוחו
הנודד. ירח מלא דלק אז ומעולם לא האיר כך את כבישי תל אביב.
כשחזר מקטמנדו מלא חויות וסיפורים ציפו לקראת הגיבור שיצא
לכבוש את העולם מספר מצומצם של קרובים וחברים. מעבר לחומת
האהבה שזינקה משום מקום באולם קבלת הפנים בשדה התעופה בן
גוריון, על ספסל אפור מקולפלת לתוכה ישבה לה. היא מעולם לא
חשבה שיזכור, שיזכור מה שהבטיח. אך הוא זכר.
בטקס צנוע נישאו להם תחת כיפת השמיים וחופת הקטיפה.
את העבר היא כבר מזמן שכחה ואת העתיד הואר תמיד יזכור. את פצעי
הגעגועים אליו נישק הוא וריפא.

וזרועותיה הצנומות נכרחו סביב מעילו השחור ונשארו כך לנצח.