יהודה ביטון - סיפור שני עדו

יהודה ביטון נעצר והושלך אחר כבוד לחדר המעצר, פקד בן דרור
הורה להשאירו בתא עד שיתאושש משכרונו וזה קרה לאחר כארבע עשרה
שעות מרגע שנכלא. רוב הזמן שכב על המיטה הצרה ודיבר עם עצמו,
התלונן על כך שלקחו לו את הבקבוקים.
"למה??? למה לקחו לי את הערק, למה? מה עשיתי?"
אחר כך היה עונה:
"כלום. לא עשיתי כלום."
היה פושט את ידיו לצדדים כשכפותיהן מופנות למעלה ועל פניו הבעה
של חוסר הבנה מוחלט. מצר היה על הערק שנלקח ממנו ללא סיבה.
"שוטר!!!" היה צועק לפעמים ואצבעותיו הגרומות אוחזות בחזקה
בסורגי הצוהר הקטן שהיה קבוע בדלת. וכשהיה הצוהר נפתח ושוטר
היה שואל לרצונו, היה אומר בתחינה:
"אני צמא, תביא לי לשתות משהו, בבקשה ממך."
אחר כך היה מביט במים שקיבל ושואל את השוטר בפליאה.
"מים? מה הבאת לי מים? אתה מכיר אותי שאני שותה מים???"
היה מביט בשוטר והבעת הפליאה לא סרה מפניו, ממתין היה לתשובה.
אבל השוטר רק היה מניד ראשו בעצב, סוגר את הצוהר והולך.
אחר כך בא הקריז. גופו שיווע למשקה, נמלים זחלו על גופו ועקצו
עקיצות מכאיבות, הוא גירד את עורו עד זוב דם והקיא ללא סוף.
צעקותיו החרידו את התחנה. לבסוף נרגע ושקע בשינה עמוקה.
שקשוק הבריח העיר אותו. הוא התיישב במיטה והביט בשוטר.
"בוא", אמר השוטר והוביל אותו למקלחות.
משסיים, נתן לו השוטר בגדים נקיים.
"זה סימי שלחה לך, הייתה פה לפני כמה שעות ושמעה אותך."
"השם יברך אותה, השם יברך אותה, כל הכבוד, כל הכבוד."
כך היה ממלמל כשהתלבש. לפתע נעצר. נזכר באירוע ותדהמה אחזה בו.
הוא פנה לשוטר בלהיטות ואמר:
"הה, אתה יודע מה קרה בחתונה של רשל? דוד, הוא... הוא..."
השוטר היסה אותו.
"ששש... שקט שקט שקט, אל תדבר כלום, תגיד הכל בחקירה."
"טוב, אבל תביא לי קצת ערק, רק לגימה..." הבעת פניו של יהודה
הייתה מתחננת, מתרפסת.
"לא לא, מה פתאום, אתה רוצה שבן דרור יהרוג אותי?" סרב השוטר.

פקד בן דרור עמד וגבו לחדר, מביט היה מהחלון בנקודה מסוימת,
שקוע בהרהורים. ליד השולחן ישב חוקר ורשם את פרטיו האישיים של
יהודה ביטון שישב מעברו השני של השולחן. פקד בן דרור הסתובב.
"שלום, יהודה, איך אתה מרגיש?"
"אני בסדר", אמר יהודה, "אבל תעשה טובה, קצת ערק... קצת, אני
לא יכול בלי לשתות כלום." באומרו קצת היה יהודה מקרב בוהן
לאצבע ומראה כמה "קצת" הוא רוצה.
בן דרור סימן בעיניו לשוטר והנ"ל יצא וחזר עם בקבוק ערק וכוס.
"זה שלך", אמר החוקר ליהודה, "היה במעיל."
עיניו של יהודה אורו.
"תודה רבה, תודה רבה..." אמר יהודה כשהוא מדגיש את המילה
"רבה". הוא לגם את מעט הערק שהחוקר מזג בבת אחת וצקצק בשפתיו.
"אפשר עוד קצת?" הוא הושיט את ידו וביקש.
"זהו. קודם נדבר ואחר כך נראה", כך בן דרור.
הנה עדותו של יהודה כפי שנכתבה ע"י החוקר:

"תראה... אני הייתי שיכור, לא זוכר בדיוק בדיוק מה שהיה, אבל
אני יגיד לך משהו, מוריס הוא בנאדם טוב, יש לו לב טוב. אבל גם
דוד יש לו לב מזהב, היה נותן לי כסף... עוזר לי... אפילו שהיה
פושע. באמת חבל עליו..."
"תמשיך, תמשיך", גער בו בן דרור, "ספר מה ראית ותפסיק עם
השטויות שלך!"
"טוב, אל תתרגז, הא?" יהודה הביט בפקד בפרץ ביטחון עצמי, אבל
מיד השפיל את עיניו והמשיך.
"ישבתי על יד הבלונים של הגז, מאחורה, ופתאום אני רואה את דוד
בא, רציתי לתת לו קצת ערק אבל הוא לא רצה, התרגז עלי. ראיתי
שהוא עצבני אז חזרתי לשבת. למה שדוד עצבני, לא כדאי להיות על
ידו, תדע לך. אז הוא התחיל ללכת ולחזור ללכת ולחזור והדליק
סיגריות אחת אחרי השניה, היה עצבני.
איך שאני מסתכל עליו, פתאום אני רואה את מוריס בא!" יהודה
הפסיק ושני החוקרים הביטו בו, מצפים להמשך. יהודה היה נסער,
קולו רציני ותנועות ידיו רחבות ודרמטיות.
"תביא קצת ערק, הגרון שלי יבש", הוא הגיש את הכוס.
"תן לו, תן לו", בן דרור כבש את חיוכו וסימן לחוקר בראשו.
"אחחחח..." יהודה נאנח וצקצק בשפתיו, משך באפו והמשיך.
"פתאום אני רואה את מוריס בא לדוד ומתחיל לריב איתו על סימי.
למה לריב? סימי אשתו של מוריס, ודוד, הוא נשוי למימי, אבל יכול
להיות שהיה פה משהו לא טוב ביניהם... אני לא יודע, באמת.
בקיצור, התחילו לריב ביניהם. זה דוחף את זה, זה דוחף זה...
פתאום, מוריס מוציא אקדח! אני... נבהלתי, חשבתי אוהו, הוא הולך
להרוג אותו, אבל דוד לא פחד מהאקדח. איזה בנאדם זה, לא מפחד
מכלום, אין לו אלוהים. הוא התחיל לצעוק על מוריס והתקרב אליו
עד שהיה ממש דבוק איתו, התחילו לריב על האקדח ופתאום היו יריות
ואני רואה את דוד נופל. נדהמתי! נבהלתי והתחלתי לרוץ כמו
משוגע, השתגעתי! הוא הרג אותו, אתה יודע מה זה... זה שיגעון,
מוריס הרג את דוד!"
יהודה היה נרגש, ניכר היה בו שהאירוע היה טראומתי עבורו.
"תביא עוד קצת ערק", הוא הגיש את הכוס לחוקר שישב מולו.
בן דרור מדד את החדר הלוך ושוב, חשב שעדותו של יהודה לא אמינה
בגלל היותו שיכור.
"אתה ראית את מוריס לוחץ על ההדק?" פנה ליהודה בשאלה.
"לאאא..." יהודה הרים את ידו הפנויה להדגיש את האמירה. "אני לא
ראיתי, זאת האמת." הוא הערה את הערק לקרבו.
"ואיך ראית אותם רבים על האקדח? היה חושך, והיית שיכור, איך לא
ראית שמוריס לחץ על ההדק?" הקשה בן דרור.
"לא, היה אור! מהסלון של הבית של השכנה של רחל. נכון, הייתי
שיכור, אין מה להגיד, אבל ראיתי. אז מה אם אני שיכור, אין לי
עיניים..."
יהודה ממש התפלא על בורותו של בן דרור.
"בסדר, היה אור, וראית אותם רבים על האקדח, את כל זה ראית ורק
לא ראית שמוריס לחץ על ההדק, איך זה יכול להיות?"
"תראה", אמר יהודה לאיטו, "אולי אתה צודק, אני לא יודע, אני רק
מספר לך מה ראיתי, זהו. יותר מזה אני לא יודע כלום, נשבע לך."
בן דרור הבין שיותר מזה הוא לא יוכל להוציא מיהודה.
"טוב, אתה משוחרר", אמר ליהודה  ומשום מה הוסיף, "אתה יכול
לקחת את הבקבוק איתך."
יהודה ביטון לא המתין, הוא לקח את הבקבוק ומיהר לצאת.