אמצע ספטמבר, ואני יושבת על ספסל עץ ברחוב הנשיאים. רוחות
מלטפות של סתיו וברקע אפשר לשמוע את אביב מנגנת על הפסנתר
בקומה הרביעית.
והזמן, חסר חשיבות. ואני יושבת, לבד, ומסתכלת על כל המסביב.
על האנשים שמחכים בתחנת האוטובוס מעבר לכביש. על הילדים
שחוזרים מהגן, על הכל.
חושבת כמה בא לי להיות שקופה, לשבת כאן ככה לנצח. שאף אחד לא
ישים לב. ואז אני אוכל להמשיך לשבת כאן בשקט, כמו רוח סתיו
ולחשוב מחשבות סתוויות.
בא לי לעוף, ביחד עם השלכת, להתרחק מכאן.
אמצע ספטמבר, ואני יושבת על ספסל עץ ברחוב הנשיאים. חושבת כמה
נחמד זה יכל להיות, אם מישהו היה שם עכשיו את פיונה אפל.
כמה נחמד זה יכל להיות, אם החיים שלי היו מתנהלים קצת אחרת...
אם יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, ולשרטט את החיים שלי מהתחלה.
או אם במקום, יכולתי לקפוץ כמה שנים קדימה.
יושבת על ספסל ברחוב הנשיאים וחושבת, איך תמיד רציתי להיות
בלרינה, ולא סתם אחת.
מאלה שרוקדות על הקרח. תמיד הסתכלתי עליהן בתדהמה. איך שהן
זוהרות.
ואיך בא לי עכשיו להיות איזה דמות בסרט, שיש לה חיים מרתקים
כאלה.
ואיך תמיד רציתי להיות, עוצרת נשימה. עם עיניים בצבע תכלת,
שיהיו כמו חלון אל הנפש שלי.
עמוקות.
יושבת כאן באמצע ספטמבר, חושבת על זה שבעוד 3 חודשים אני אהיה
בת 16. ותמיד שואלים אותי מה אני רוצה ליומולדת ואני אף פעם לא
יודעת מה לומר. אני רוצה כוכב.
כוכב אחד בשמיים שיקראו לו על שמי. שיאיר לי את הדרך כשאני
ארגיש אבודה, שישאר גם אחרי שאני אלך.
זהו. זאת המתנה המושלמת.
אמצע ספטמבר, כבר מרגישים קצת קריר, כבר רואים קצת אפור.
חושבת מחשבות של סתיו, יושבת על ספסל עץ, באמצע רחוב, ככה סתם,
לבד.
חושבת שאם הוא היה קצת פחות ריק,
זה יכל להיות הרבה יותר נחמד.