''אנה!'' צעקתי בכל הכח, זין על הכל, זין על זה שאני באמצע
דיזינגוף, זין על זה שיש מיליון אנשים מסביב, לא אכפת לי יותר
מכלום, רק מאנה שלי.
מיליון עיניים הסתובבו אליי בבת אחת אבל אני חיכיתי לשלה.
היא נעצרה במקום.
ראיתי את כל הגוף שלה נרפה בבת אחת, כאילו כל רגע היא תיפול,
ידעתי שהיא בוכה, לפחות דמעה אחת.
המרחק בינינו נראה בלתי נסבל, זה כל כך קרוב אבל לא קרוב
מספיק.
רציתי לשקוע אליה, לחבק אותה עד שנתמוסס ביחד לתוך בריכה ענקית
ודביקה של הוויה, לא לנשום לא לגעת לא לצחוק לא לבכות.
רק להיות.
הוויה.
קיום של שנינו.
רצתי אליה כמו שאף פעם לא רצתי בחיים שלי, הרגשתי כל גיד שריר
ווריד בגוף שלי נקרעים בבת אחת.
חיבקתי אותה והתרסקנו שנינו לרצפה, בוכים מאושר ומצער, בוכים
מהעולם, בוכים מאיתנו.
הסתכלתי לעיניים הגדולות הכחולות שלה,
ואז הבנתי הכל.
אני אוהב אותה.
יותר ממני.
יותר מכל דבר אי פעם.
יותר מאת נפשי שלי.
היא איתי.
ואני איתה.
ואנחנו ביחד.
בהוויה.