יושבת בחדר שכולו מלא בי,
תמונות שציירתי
פתקים שקישקשתי
שירים שכתבתי
תכשיטים שתליתי
בלאגן שיצרתי
בגדים שלבשתי

אבל איפה אני?
אני פה, אבל בעולם אחר.
הראש שלי מפליג למקומות רחוקים..
מקומות שלא הייתי בהם עד שהכרתי אותך.

תראה מה אני עוברת בגללך
בחדר הזה, בחדר שלי.
אתה כל כך פה איתי, בלב
אבל בלתי נראה
ורחוק
המרחק הזה זה מה שיהרוס אותנו
בסוף.

דמעות שהתייבשו על הכרית
שלא תזכה לראות
כי עד שתבוא אני כבר אחליף מצעים
ודפים שלמים גדושים בשם שלך
שבינתיים יקומטו לכדורי נייר
ויזרקו לפח.

וכך עובר לו עוד שבוע... ועוד יום.
ועוד שבוע ועוד אחד ועוד
ואתה שם - 25 רמזורים
עשרות כבישים, מדרכות,
ובעיקר 40 דקות נסיעה.

ופתאום הכל משעמם בחיים האלה,
בחדר הזה, רק כשאתה בא הוא
מסודר
ומעניין.
פתאום הצבעוניות שלו קורצת לי
כי אתה תיכף תהיה בו, איתי.

ושוב לא התקשרת כל היום
אבל זה בסדר אני רגילה,
אתה אחד שצריך חופש
לא יכול עם כל החנק הזה
שדרך אגב, אני לא מראה לך אותו

אני רק
חונקת
את
עצמי.