זכוכיות.
זה כל מה שהם השאירו. זכוכיות. וגם חתיכות פלסטיק, אבל זה נשמע
פחות רומנטי.
שברו חלון ימני קדמי, כנראה עם חפץ קהה (אלא עם מה? עם מחט? עם
סכין? עם פסנתר?) - תודה למז"פ.
שלפו את הרמקולים מאחורה. אמנם, הם החמיצו את הרמקולים מקדימה
בדלתות (אולי כדאי שאני לא אפתח פה לשטן... מישהו עלול למצוא
אותם).
הרסו את כל הדשבורד מקדימה עם מברג או חפץ חד כלשהו (בטוח לא
פסנתר) ושלפו את הרדיודיסק.
דרך אגב, זה סיפור אמיתי.
אין לי מושג כמה זה יעלה. אין לי ביטוח. אני גם לא חושב שזה
משנה. בין אם אלף או אלפיים, זה לא העיקר. זה פשוט לא משנה.
זכוכיות.
זה מה שהם השאירו. שברים וקרעים של משהו שאהבתי פעם, שבאמת
נהניתי ממנו מאז שקניתי אותו בכסף שלי, שאני הרווחתי, שאני
עבדתי וקרעתי את התחת בשבילו. אחד הדברים שאני באמת יכול לקרוא
להם שלי ושלי בלבד.
אולי בגלל זה אני מתוסכל. ואולי אין לזה בכלל קשר. הכל מתנקז
לאותו בור.
עכשיו אני נוסע בשקט מוחלט, מקשיב רק לזמזומים של מה שהיה פעם
המזגן, לקרקושים של חלקים באוטו שהשתחררו ממקומם, מגעים של
חשמל שנתלשו וכרגע עסוקים בלהשבית לסירוגין חלקים שונים אחרים,
כאילו כולם החליטו לשבות כמחאה.
נכון, אני שומע גם את הרעשים בראש. כל מיני מחשבות מתגנבות לי
לראש, ופעם הייתי פשוט מפציץ בפול ווליום איזה רוק כסאח בשביל
להעביר בכיף את הנסיעה ולמרוח את המוח. הייתי שם משהו עם קצב,
קצת דיסטורשן, או אפילו משהו שקט (אני לא נגד); אבל כרגע אין -
פשוט - כלום.
כלום.
קשה לי שלא לחשוב אם פגעתי במישהו. לא בגלל האוטו. יש לי פשוט
מזל רע לאחרונה, וכמו פיגמליון אני פשוט מגשים נבואות שלא
נכתבו והורס דברים.
אני חושב על העלבון, למה דווקא אני; האוטו שלי גרוטאה, למה
לשבור חצי אוטו בשביל לשלוף את הרדיו (בעדינות של פיל
מונגולי)?
אני מיד מוצא בעצמי את הסיבה למה זה קרה. כנראה שהבאתי את זה
על עצמי, אולי הכל בגלל הצבא, או בגלל המעיל ששכחתי, או בגלל
איך שהתייחסתי לשיר אחרי התיכון. ואולי אין לה בכלל קשר
לעניין.
אבל למה?
למה הם שברו את החלון הימני הקדמי? הם לא שמעו על לשבור את
המשולש מאחורה, בעדינות, לפתוח את הכפתור ולשלוף בעדינות את
הרדיודיסק?
למה הם היו חייבים להרוס לאוטו שלי את הצורה?
ברור.
אני יודע.
מה אני מתבכיין? יש צרות גדולות הרבה יותר לאנשים. כמו תאונה,
נכות, מוות, שריפה, גניבה, אובדן אדם קרוב, מחלת-נפש, טראומה,
טחורים.
אז מה?
אז פאקינג מה?!
לי הם השאירו זכוכיות. וזה פשוט מתחבר לי כל-כך...
אני נוסע באוטו עם מיזוג על חום אימים (מה לעשות? אי-אפשר
לכבות אותו, נשבר כל המזגן יחד עם הכפתורים) וחושב שאני מתבשל
בעודני בחיים משום שאני אשם.
אני שומע חלקים נופלים ומשתחררים בבגאז' ובמנוע וחושב שזה מגיע
לי.
אני משחזר אחורה ורק חושב איך הכל באשמתי, שמלכתחילה הבאתי את
עצמי למצב הזה.
ואני תקוע.
כל-כך תקוע. מנסה להשתחרר אבל נשאר באותו מקום, כבר שעתיים,
כבר יומיים, כבר שנה.
עברה שנה וכלום עוד לא זז. אתם לא תבינו, אני לא מספר לכם את
כל הפרטים.
אבל לבן-אדם פשוט מתחברים כל הקצוות בראש לפלונטר אחד גדול,
שאומר לו בבוקר, בצהריים ובערב שהכל באשמתו.
אז מה עושים?
החלטתי לטפל בזה.
הייתי רוצה למצוא אותם ולהאכיל אותם בזכוכית, עד שהם ישלמו על
זה.
"אבל למה? הם בסה"כ גם בני-אדם."
שרוצים לקנות לעצמם אוכל, או סמים, או איזו אגרטל יפה לאשה
שתשים בו פרחים ואחר כך יוכלו גם לשבור לה אותו על הראש.
טוב, זו לא הייתה החלטה פרקטית במיוחד. אז עשיתי שוב חושבים,
נרגעתי והחלטתי שוב.
לטפל בזה, כמובן.
למה, חשבתם על פסנתר או משהו?
אני הולך לפתור את העניין, ולא אכפת לי מהכסף. אני אסדר את
העסק, אתיר את הפלונטר ואסדר את כל הקצוות של המגעים הרופפים.
כבר קבעתי תור לייעוץ; שמעתי שהם מעולים בנושא איחוי שברים
ומשברים.
ואולי הם יצליחו לסדר לי את כל השברים והזכוכיות האלו שנשארו
לי עדיין בראש. | 