"אתה לא אוהב אותי, נכון?"
שותק.
"לא, את יודעת שלא. אף פעם לא אמרתי לך שכן."
עכשיו אני שותקת.
"אני יודעת, אבל חשבתי... קיוויתי. קיוויתי שזה יגיע, שפתאום
יתחוור לך שאתה כן, שאתה כן..."
מרכין ראש, עוצם עיניים, פותח אותן, מסתכל עליי.
"חבל שחשבת ככה. אף פעם לא הבטחתי לך דבר כזה. ידעת מההתחלה
לאן את נכנסת, למה את מקשה עליי, למה את תמיד מוציאה אותי
כזה?"
מחזיקה בשערות ראשי.
"כזה מה? כזה מה? איזה חיים מוזרים, צריך להתחנן מאנשים שיאהבו
אותך... הם יתנו לך הכל, יהיו הכי נחמדים שאפשר, יתמכו, יעזרו,
אבל כשזה מגיע לאהבה - הכל נעלם. כאילו מעולם לא הכרנו..."
מתעצבן.
"מה ז'תומרת לא הכרנו?! ולא הכל נעלם, אני מצטער שאני לא אוהב
אותך - הלוואי שיכולתי - ואני לא. אני לא יכול. אם הייתי - היה
גם לי יותר קל. את לא יודעת כמה זה קשה לא לאהוב אותך..."
דמעה. לא רק שלי.
"ולי קל לדעתך?"
משיב מהר, "לא אמרתי."
מגיבה לאט, "אז אני לא מבינה כבר מה אתה אומר. אתה לא אוהב
אותי, וקשה לך עם זה. ניסית לאהוב אותי?"
מסתכל לי בעיניים.
"ניסיתי."
מסתכלת בחזרה.
"ולא הלך, אה? איזה טיפשה אני להאשים אותך בדבר כזה. להצליח
לאהוב אותי זה באמת בלתי אפשרי..."
תופס לי בפנים. "זה לא בלתי אפשרי! תקשיבי לי, זה לא בלתי
אפשרי, זה הכי אפשרי בעולם, זה אני שבלתי אפשרי, זה אני שקשה
לו, זה אני שלא יכול לאהוב, שלא יודע איך, שלא מסוגל. שלא תעזי
לקחת את זה על עצמך, כאילו בך מדובר, זה בי - הבעיה היא בי.
בבקשה תאמיני לי, אני כל כך רוצה להיות איתך ולא יכול מספיק,
אני מנסה לאהוב אותך ולא מצליח... זה נשמע נורא, אל תקחי את זה
ככה, אם את אוהבת אותי תאמיני לי..."
בוכה. צועקת.
"אם אני אוהבת אותך? אני אוהבת אותך יותר משאפשר לאהוב, יותר
משהגיוני, משאפשרי, משנורמלי, ותראה לאן זה הביא אותי... אני
לא יכולה בלעדייך, כל מקום שאני נמצאת זה אתה, גם אם זה אני,
זה תמיד אתה, בראש שלי יש אותך, רק אותך, כואב לי להתחנן
לאהבה, איך תמיד אני נופלת לבורות האלה שאין להם תחתית, ובסוף
אף אחד לא מחכה לי, למה אני לא לומדת מהעבר, למה אני לא נותנת
לעצמי להחלים מכוויות, איך אני נשרפת שוב ושוב, ואיך חשבתי
שתרפא אותי..."
שנינו שותקים.
נשיקה על המצח.
שונאת עכשיו את הנשיקות שלו.
מפנה אליו את הגב, הולכת.

היום הוא לא אוהב אותי.
מחר אני כבר לא רוצה להיות פה כדי לדעת את זה מחדש.