המועדון קטן, עלוב למראה ופשוט, אך היא ממשיכה לדפוק כרטיס. כל
יום שישי, כבר שנה ויותר, בגשם או בחמסין, נקישות עקביה
מהדהדות על אותן מרצפות, באותה שעה ריקה בליל שישי.
היא מהנהנת, מברכת את העובדים המוכרים במלמולים מגרון מיובש,
מושיטה את זרועה להחתמה ונכנסת.
היא יכולה בקלות להיכנס למקומות לוהטים ורציניים בהרבה
מהמועדון המיושן שלה - יש לה את היופי, יש לה את הגזרה, יש לה
את הקסם האישי, אבל היא בוחרת לשבת על הבר ולצפות באותם אנשים,
נעים לצלילי אותם שירים מוכרים. אבל היא ידעה שבמועדונים חדשים
יהיו גברים חדשים להרשים, ובחורות יפות שיתחרו בה על תשומת הלב
המוגבלת, והיא החליטה לוותר על התחרות מראש. היא פרשה מהחיפוש
אחר האהבה, והריגוש שהיה במרדף אחד העונג הבא כבר התנדף
ואיננו.
"אז מה נשאר לי בעצם?" היא תהתה חרישית, מוזגת את אחד מחיוכיה
העצובים לברמן המוכר. "מה אני עושה כאן?"
לא יודעת. המקום מיצה את המבחר האנושי שבו. היא כבר שכבה עם
כולם, יצאה עם כולם והספיקה להתעלף על כל אחד מגרמי המדרגות
המרובים. היא בחשה במשקה שלה והישירה מבט אל הרחבה. על הבר,
לידה, היו מספר גברים שעשו את אותו הדבר בדיוק. חיפשו בחורות
חדשות, עינוגים ישנים בעטיפה חדשה.

היא הציתה סיגריה ושקעה אל תוך הבר עשוי העץ עד הצוואר. היא
יודעת שאלו אותם אנשים, עם יתרונות וחסרונות שאליהם היא מודעת,
אותו מקום קטן ומצחין, אותה מוזיקה בנאלית... אז מה היא עושה
שם?
קונטרה. המקום משמש רקע אפרורי עליו היא יכולה לבלוט, ללא
תחרות אמיתית מבנות מינה. זה המקום שלה, הטריטוריה הבלתי
מעורערת שלה. וזה שווה הכל.