כשהיינו קטנים היינו מאושרים
לא היו דאגות.
עכשיו אנחנו גדולים,
ואנחנו תמיד דואגים.
המוות נמצא מעבר לפינה
ובו מלא שקיות שחורות
המונחות על הרצפה.
ובתוך השקיות נמצאות גופות.
גופות קטנות, גופות של תינוקות.
הם לא ידעו חיים
ואנחנו אותם הורגים
אך זאת איננו יודעים.
מה יהיה הצעד הבא?
לאן תמשיך המלחמה?
ההרג לא נפסק.
המוות לא נמחק.
הצלקות שאנו נושאים על גופנו
מחזקות את הצלקות אשר בליבנו.
שומעים את החדשות,
אך הן לא מחדשות.
אנחנו הורגים, אנחנו נהרגים.
עוד אחד הלך ומת
ואיתו לקח עשרות חיים.
ומה כבר אפשר לעשות?
אנחנו שואלים.
אך לענות איננו יודעים.
אז אנחנו יושבים, ושותקים,
לפעמים גם בוכים.
הלב כבר לא פועם חזק כמו פעם,
כשלא היו דאגות.
ועכשיו כשהלב שלנו גוסס
לא מזה הפנים נראות מוטרדות.
ומחר בבוקר נצא לעוד יום כ"כ נפלא
נעלה לאוטובוס או נשב במסעדה
ולא נדע מה קרה.
הרעש הגדול יהיה זכרוננו האחרון.
ושוב שומעים חדשות
ושוב עולות אותו שאלות.
ושוב, איננו יודעים לענות
ושוב יושבים
ושוב שותקים
אך הפעם לא בוכים,
כי הפעם אנחנו מתים! |