Lois Lane please put me in your plan            
Yeah, Lois Lane you don't need no Superman
Come on downtown and stay with me tonight
I got a pocket full of kryptonite                      
I got a pocket full of kryptonite                      
I got a pocket full of kryptonite                      

Jimmy Olsen's Blues, Spin Doctors


אני עייף. אני מאד עייף. אבל לא אוכל להירדם בלי הטעם המר-מתוק
של אבקת הקריפטונייט. הדקירה הזו בקצה הלשון, וערפול החושים
הבא בעקבותיה. כן, כך, שתבוא האפלה ותאסוף אותי אל חיקה חסר
החלומות.

ג'ויסי היתה מספרת את הבדיחה שלה כך: "סופרמן שותה בירה בפאב
בראש אחד ממגדלי התאומים, ואיש אחד מתיישב לידו, וקושר איתו
שיחה. משוחחים על הא ודא, וסופרמן אומר פתאום: 'אתה יודע? בין
מגדלי התאומים יש מין אפקט מדהים שהרוח עולה בין המגדלים, ואתה
יכול לעמוד ביניהם, באוויר, בלי ליפול.'
'לא מאמין!' אומר האיש.
'הנה תראה.' אומר סופרמן, ויוצא מהחלון של הפאב. ובאמת, הוא
עומד באוויר, בין, המגדלים, בלי ליפול.
אהה, אוי, הרסתי את הבדיחה. לא הייתי צריכה להגיד שזה
סופרמן."
אבל אני דווקא העדפתי את הגרסה של ג'ויסי.

מוזר שזה הדבר הראשון שעבר לי בראש - הבדיחה של ג'ויסי -
כשהביפר צפצף וסיפר שמטוס פגע במגדלי התאומים.
בערב, כשישבנו יחד בדירה הבטוחה שלי, ב-116 וריוורסייד, הכתבים
הוותיקים של הניו-יורק ריוויו אוף בוקס, וראינו שוב ושוב את
התמונות הנוראות, כבר התרוצצו לי בראש מחשבות אחרות: שאני חייב
לעשות משהו. שאני פתטי. שאני חייב להיגמל.

רק חודש ימים הפריד בין מותה של לואיס לזה של לקס. כל אחד מהם
מת באופן לו היה ראוי, כאילו הגמול המחכה להם בעולם הבא הצליח
לחלחל אל תוך העולם הזה.
לואיס עבדה כל היום בגינה. בערב, ידיה הזקנות והמגוידות מלטפות
את פני הצעירות תמיד, אמרה לי, מחויכת: "אני עייפה מאד. אני
חושבת שהספיק לי."
בבוקר לא התעוררה.
לקס כבר היה חולה מאד כשלואיס נפטרה. הסרטן שלח גרורות אל כל
חלקי גופו, וכמו ההידרה המיתולוגית, כנגד כל ראש שהטיפולים
הרפואיים היקרים הצליחו לכרות, צמחו שניים חדשים.
אבל יהיה זה יהיר מצידי לצייר את ביקוריי התכופים אותו, במהלך
החודש הזה, כאילו נבעו מחמלה כלפיו. כמובן שחשתי חמלה - לא
ניתן היה להשאר אדיש לסבלו של האיש למרות כל הרע שעשה בימי
חייו - אך הסיבה האמיתית לביקורי היתה הבדידות שחשתי.
אחרי שלואיס מתה, לא נשאר לי אף אחד אחר.

אל תפחד ואל תחת.
כך היה כתוב, בלטינית, על קופסת הכסף שהותיר לי לקס בצוואתו.
סחרחורת תקפה אותי כשפתחתי את הקופסא. הכרתי את התחושה הזו,
בעיקר כתוצאה מנסיונותיו הרבים של לקס לחסל אותי. לרגע חשבתי
שזו היתה כוונתו גם בצוואתו - לשלוח את ידיו מעבר לקבר למהלומה
אחרונה.
אך מיד הבנתי שזה לא ייתכן. לקס, על כל מגרעותיו, היה ערמומי
מאד. לו רצה להרע לי בעזרת האבקה שבקופסה - אבקה שהסחרחורת
שתקפה אותי לא הותירה ספק לגבי הקריפטונייט המצוי בה - לא היה
מאפשר לי לחמוק ממנה בקלות כזו.
הרי הייתי יכול פשוט לסגור את הקופסא.
הייתי יכול פשוט לקום וללכת.

אני יכול פשוט להפסיק.
כך חשבתי, כשישבתי בין חברי הכתבים, זועם וחסר אונים.
אני יכול פשוט להפסיק, ולחזור להיות מי שהייתי פעם. לחזור אל
העולם בו הייתי פעם. לשוב ולהיות קאל-אל.
מהיר יותר מקליע אקדח.
אני ולא ציפור. אני ולא מטוס.
איש הפלדה.
סופרמן.

במקום להניח לקופסת הכסף, ולקופסאות הקרטון, שהגיעו אחת לחודש,
ממפעלי "תעשיות לות'ור" אל מפתן דלתי, עשיתי בדיוק מה שהכיתוב
הפנימי בקופסה הציע - טעמתי את האבקה.
ראייתי החלה מתערפלת. שרירי, שבינקותי נשאו מכונית פרטית ללא
קושי, בקושי הצליחו להחזיק את גופי ישר. ולמרות זאת, טעמתי
מהאבקה שוב.
כי רציתי את ערפול החושים הזה. רציתי את החולשה.
מאז שלואיס מתה, למעשה, מאז שהבנתי שמה שידענו תמיד באמת עומד
לקרות - לואיס תזדקן ותמות בעוד אני נשאר צעיר ובודד - כמהתי
בעצם בדיוק לכך. לקהות חושים. לחולשה.
כמה טוב למד לקס להכיר אותי לאורך השנים.  
כמה מתוקה היתה מתנת הפרידה שלו.

האם אני השתניתי? האם אבקת הקריפטונייט שינתה אותי?
נדמה לי שמדובר בהרבה יותר מכך.
נדמה לי שהאבקה שינתה את העולם שסביבי, או אולי העבירה אותי,
עקב בצד אגודל, מהעולם המקוטב אותו הכרתי, אל עולם גווני האפור
בו, בוקר אחד, נרצחו בלי כל סיבה רבבה מבני עירי.

תחילה נדמה היה שהאבקה רק מחלישה אותי. שכבתי ימים רבים במיטה,
מתענג על החולשה החדשה, על חוסר היכולת שלי לזנק מבעד לחלון
ולהציל את העולם, על חוסר היכולת שלי לשמוע את זעקותיו של
העולם לגואל.
הרמז הראשון לכך שהשינוי לא חל רק בי, התחוור לי כשבת דודי,
קארה צור-אל, התקשרה לשאול לשלומי. איזו צרידות בקולה, אולי צל
של מבטא זר, עוררה את חשדנותי. אבל הרבה יותר מכך - כשהחלה
לספר על קורותיה בימים האחרונים, לא הוזכרו שום הרפתקאות
מסמרות שיער.
סתם שיחת הא ודא. קארה התלוננה על הילדים שלה, סיפרה על מסעדה
חדשה שנפתחה בגריניץ', הציעה שנבקר בשבוע הבא בתערוכה חדשה של
גוגן שנפתחה במט.
רק אחרי שהנחתי את האפרכסת חזרה על כנה הבנתי שמשהו מאד מהותי
השתנה. הרי לקארה לא היו ילדים, ובמטרופוליס אין שכונה בשם
גריניץ' או מוזיאון בשם מט.

למרות כל השינויים האלה - מטרופוליס שהפכה לניו יורק, הדיילי
פלנט שהפך לניו יורק ריוויו אוף בוקס, ליגת הצדק שהפכה למרכז
קהילתי - קופסאות אבקת הקריפטונייט המשיכו להגיע אל מפתן דלתי
מ"תעשיות לות'ור".
כשניסיתי להתחקות אחר החברה הזו העלתי חרס בידי.
כשניסיתי להפסיק להשתמש באבקה, גווני האפור החלו מתקטבים
לשחור-לבן, ויחד איתם החליפות האפרות שלי הפכו כחולות-אדומות
וצמחו גלימה. אבל לצד הכח העל-טבעי ששב להשתרג בשרירי חזרו גם
הזכרונות והקולות, בהירים מוחלטים.
חזרתי אני אל האבקה.

אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.
אני חייב להיגמל.
אחרי האחד עשר בספטמבר שפכתי את תכולת קופסת הקרטון אל האסלה
והורדתי את המים.
יהיה זה יהיר מצידי לטעון שעשיתי זאת מתוך תחושת אחריות. מתוך
מחויבות להשתמש בכוחות שניתנו לי למען הטוב והצדק. הסיבה
האמיתי לניסיון הגמילה הזה היתה הזעם האין סופי שחשתי למראה
המגדלים הקורסים, וחוסר האונים המוחלט שהתלווה אליו.

הגמילה היתה קשה מאד.
שנים ארוכות שהשתמשתי באבקה מדי יום, וההפסקה הפתאומית,
המוחלטת, השפיעה עליי באופן דומה מאד לנסיונות הראשונים שלי עם
האבקה.
ימים כלילות שכבתי במיטה, מזיע, הוזה, מרגיש שמשהו צומח בתוכי
מהר מדי מכדי שאוכל לשאת זאת.
כל אותה העת הטלביזיה בחדרי שדרה חדשות, שהפכו משונות יותר
ויותר.
או אולי פחות ופחות.
הסתבר שאוסמה בין-לאדן, הטרוריסט שעמד מאחורי הפיגוע הרצחני,
נעזר בשד, ג'ין, המצוי במנורת קסמים. דיווחים ראשוניים, כאילו
בין-לאדן קשור לתנועת הטאליבן שלמרבה האירוניה קיבלה בעבר סיוע
רב מהסי אי איי, נעלמו כלא היו.

בוקר אחד, כשהצלחתי לקום מהמיטה ולעבור את שגרת הבוקר מבלי
להתעלף ולו פעם אחת, צלצל הטלפון, ועל הקו היה הנשיא.    
זה לא היה הנשיא בוש. הקול היה צעיר יותר, בוטח יותר, חף
מנכלוליות.
"אנחנו זקוקים לך." אמר הנשיא הצעיר והנמרץ. "כבר שלחנו את
גרין לנתרן ואת הברק למשימה, אך עקבותיהם לא נודעו. אנחנו
זקוקים לך".

מסך על קיר חדר המצב הראה תמונה של יבשת אסיה. נקודות בצבעים
שונים הבהבו בו, חלקן נעות באיטיות לכיוון זה או אחר.
"טוב שהגעת." ברך אותי הנשיא. "נחוצה לנו מכה מהירה וניצחת
בעיראק. עלינו להפיל את משטרו האכזרי של סדאם חוסיין. רק כך
נוכל להכריע את ציר הרשע. אם נתעכב - רעה ומרה תהיה אחריתנו,
ואחרית העולם החופשי כולו."
"עיראק?" שאלתי בפליאה. "הרי בין-לאדן..."
"זהו ציר הרשע." הסביר לי הנשיא. "לעיראק יש נשק להשמדה
המונית. נשק אטומי. נשק כימי. ראשי חץ. העולם החופשי כולו נושא
את עיניו אליך, סופרמן."
"נשק להשמדה המונית?"
"ודאי," אישר הנשיא, "העיראקים הערמומיים מזיזים אותו ממקום
למקום, מסתירים אותי מעיני הפקחים התמימים, אך כל ילד יודע שיש
להם נשק להשמדה המונית."
"אכן." החזיק החרה אחריו מפקד הצבא, "כל ילד יודע."
"אבל הפיגוע..."
"הפיגוע הוא חלק מפעולה כוללת של ציר הרשע. כדי לשבור את הציר
צריך להכות בברזל בעודו חם. השרשרת חזקה רק כחוזק החיבור החלש
ביותר. "
התבוננתי בעיניו של הנשיא הצעיר. האם עבר בהן איזה צל? איזו
עכירות של הונאה? של מזימה? של נפילה בפח? מדוע לא הצלחתי
להאמין לו? הרי הייתי נקי! הרי נגמלתי!
"מבצע הליברטון אנחנו מכנים את המבצע הזה. עליך לצאת אליו מיד.
בשביל גרין לנתרן, בשביל הברק, בשביל הקורבנות ובני משפחותיהם
ובשביל העולם החופשי כולו!"
"אני מבין..." מלמלתי, "אבל... אני צריך רגע ללכת
לשירותים..."
הנשיא הביט בי בהשתוממות, אבל לא היה לי אכפת. רצתי אל
השירותים, נעלתי את התא, ורוקנתי את תכולת כיסי אל כף ידי. בין
המוך והחול שהצטברו שם נמצאה מספיק אבקה בשביל הדקירה האפורה,
המרירה-מתוקה, של קהות החושים.

אני עייף.
אני מאד עייף.
אני חושב שהספיק לי.

כשישבתי שם, על מכסה האסלה, מחכה לאפלה שתקח אותי, נזכרתי שוב
בבדיחה של ג'ויסי, שתמיד שבתה את ליבי בכנות שלה.
העלתי בדמיוני את לקס, במדי ברמן, גוחן לעברי מעבר לדלפק ואומר
בחיוך שותף סוד: "סופרמן, לפעמים אתה כזה מניאק."


נכתב לסדנה ה-55, בה גיבור הסיפור מנסה ללא הצלחה להגמל
מהתמכרות פיסית.