צהוב אצבע את השמים, במקום אפור, במקום אפרפרותם של החיים
הדכאוניים המונוטוניים, הסכיזופרניים. במקום שגרת הטירוף
הכחלחלה הבוקעת אי שם מעבר לאפרפרות השמים והעננים המתקבצים
בשורותיהם, מסודרים, להלחם בשפיותי.
צהוב אצבע את השמים. כסמל לחולניותי, כסמל לרקב המתפשט אט אט
בקיבה, כסמל לרגשות האשמה והבכי בדמעות הסגולות הרקובות,
לירוקת שמבצבצת מתוכן כאילו היו קיר עבש וטחון, מתקלף בצבעיו
האפורים, עובש בוצץ מקרבו כעין גידול מבאיש, חולה, ממאיר וחסר
תרופה.
צהוב אצבע אותם. צהוב מסתחרר וחולי, זורע הרס עצמי.
צהוב יהיה ההוריקן שלי. כי צהוב זה טוב, וצהוב זה טעים. צהוב
זה לימון וצהוב זה חמוץ ומתוק כמו לימונית, כמו האבדן, שכמו
הדמעות הסגולות, הוא צהוב.
רק כשאקפוץ רוחי תנשוב בי. היא תבדר את שיערי וגרגירי חול
יתפסו בו באכזריות ויקרעוהו, אך לא יהיה זה חשוב עוד. כי
כשאפול אל האינסוף הצהוב שלי אפול אל תוך השמש. ובקרניה
האוהבות היא תשרוף את נשמתי היוקדת, כי צהוב זה גם שמש, ושמש
זה חום וחום זה אהבה.
האינסוף יהיה צהוב כשאפול אליו, השמים יהיו אדומים, אני אנסוק
אל מאחורי הקלעים. ברגע שיהפוך הארגמן לשחור אדע כי הגעתי אל
עצמי. המסך ירד, החושך נפל, הצהוב בלתי נראה כאן, אף אחד עוד
לא צייר אותו והוא טהור ורך בחשכה המגינה, החשכה שבצילה אני
מסתתרת, החשכה שנושאת בקרבה את האור, את השכחה, את הלבן הנשקף
מעינים מתות, העינים שפעם היו אפורות ומדממות-
לבן.