באויר עמד ריח היולי. ריח של משהו שלא היה קודם, אולי מעולם.
הערב הקודם היה חם כמו כל דומיו לאורך הקיץ הגווע, וספג לתוכו
את נשימותיה האדומות של השמש כאילו לא ידע שהלילה יוולד הגשם
הראשון. כך היו גם הם: שניים אשר באותו ערב נולדה אצלם האהבה.
כל הלילה רקדו צלליהם על הקירות, מתעלסים, מתאחים ונפרדים
חליפות לאורו של הנר היחיד שהוא הדליק על השידה למראשותיהם
למען ייטיב לראות איך פניה מתמכרים כאגם לנחשול אהבתו, כאילו
פחד שהנה-הנה תימוג לה כאגדת ערש הנמוגה מתודעתו של ילד נרדם.

אבל הלילה שלו איתה היה אמיתי. הוא ידע זאת כאשר נרדמה, עת חש
את נשימותיה נושבות על צווארו, נרגעות ונספגות בכרית אשר הדיפה
את ריחה המתערבב בריחו. בהרדמו, הוא לא חש איך החושך משתנה
ומחליף צבעים בחוץ. לא ראה איך נפקחו עיניה כאשר אור אפור
חיוור הגיח מבין חרכי התריס והיא ריחפה אל מחוץ לחדר, אל הריח
הרטוב שנישא מסביב. העדרה מן המיטה היכה בהכרתו כאשר הושיט יד
אל הכרית שצדודיתה היתה טבועה בה, אך מגעו נותר ללא מענה.

התיישב. צינה לחה חדשה עטפה את גופו, באה אליו מן המרפסת אשר
היה אפשר לראות בחיוורון הזריחה כי תריסיה הפעורים לרווחה. ואז
שמע: גשם. המיית הטיפות נשמעה מסביב: רגע נוגעות, במישנהו
ניתכות כאילו חיפשו להן פתח לחדור פנימה. ו...כן. הריח ההוא,
של משהו חדש שהוא לא הכיר קודם. קם אל צינת הריצפה והלך אל
המרפסת הפתוחה.

דמותה הצטיירה מולו על רקע מסך אפרפר הנלחם בשארית הלילה, שקטה
וזקופה, גבה מופנה אליו. הוא ראה, ונרעד פתאום: היא עמדה שם
כפסל איטלקי עתיק, עירומה, יפה ונצחית, מניחה לגשם הדק לזרזף
על שיערה, על פניה וגופה. ידיה היו פרושות לצדדים כמו החזיקה
תמונה גדולה ממוסגרת, תמונת אהבתם אשר טרם מלאו לה 24 שעות
וכבר היא מוצגת גלויה וחשופה לעין הרואה. כל כך גדולה היתה
התמונה, עד שידיה נראו מושטות עד אין-סוף, מבקשות להתאחות אל
תוך התכלת המאפירה והולכת.

ניגש ועמד לצידה. עיניה עצומות ושערותיה הרטובות הנחשיות
מוטלות על כתפיה כחבלי עוגן אשר ספינתו ניתקה ממנו פתאום
להפליג. פלגים קטנים זרמו ממיצחה אל לחייה, אל אפה ואל צווארה
ההולם, מנתבים דרכם כנחלים המחפשים שפך להתנקז אל האדמה
המתנשמת. מבטו עקב אחר טיפה אחת שזחלה מכתפה במורד שדה, נתלתה
על פיטמתה והשתהתה שם. הוא תהה אם מגע הטיפה המתעוררת מזכיר לה
את שפתיו מן הלילה, אך היא נרעדה פתאום והטיפה הקטנה נשרה
והתרסקה הישר אל קצה בוהן רגלה. נדהם לראות את הסימטריה הזאת:
הטיפה צנחה בקו ישר כאילו הטבע השתמש בסרגל נעלם למדוד את
מרחקי גופה וליצור שלימות.

פלג נוסף יצא לדרכו על פניה, ובלי משים הוא הושיט את ידו למחות
את עורה. ידה המושטת נעה אליו לפתע והדפה את מגעו מעליה. עיניה
נפקחו אליו והוא ראה את רסיסי הגשם נקווים על עפעפיה, משל היו
פנינים הממתינות להבשיל בתוך צדפה. "לא, אל תיגע", היא
לחשה,"הלילה היית אתה. עכשיו תור הגשם".