השמש ירדה לאט לעבר האופק. האור הרך האיר בגוונים של כתום את
פני המצוק ואת הצמחייה הסבוכה 150 מטר מתחתיו. הוא ידע שאף אחד
לא ישמע אותו נופל. אף אחד גם לא ימצא את הגופה בתוך הסבך האפל
שם למטה. הם ימצאו בוודאי את המכונית הנטושה במגרש החניה מתחת
להר אבל אף אחד לא ידע שהוא עלה אל המקום הזה. הוא נטש את
השביל המסומן לפני שעה וחצי. בשעה האחרונה הוא הלך בין סלעים
גדולים, חצה בזהירות גדרות תיל בין שטחי מרעה. חוץ משני צבאים
ועדר פרות אף אחד לא הבחין בו.
בשנה האחרונה הוא מצא את עצמו מגיע יותר ויותר להרים מבודדים,
מנסה להשקיט את נפשו בטיולים ארוכים הרחק מעבר לעיר הפרוורים.
לקח לו זמן לאזור אומץ לעזוב את הביטחון של השביל המסומן באדום
לבן. הוא מצא את עצמו נמשך והולך בלי כיוון מוגדר, עוקף סלעים
ומדלג מעל שיחים דוקרניים עד שהגיע אל ראש המצוק.
אשתו תהיה מבולבלת בהתחלה, אבל ביטוח המנהלים המצוין שלו ידאג
כבר לכל מחסורה. את הבן הגדול שלו הוא בין כה וכה לא ראה כבר
שנתיים. למעשה הוא התעייף יותר ויותר מלשמור על קשר מזויף דרך
שיחות טלפון סתמיות לצד השני של היבשת. הבת שלו כבר שנים נותנת
לו להרגיש שהמחזר הכי שלומיאל בקמפוס יקבל ממנה יותר תשומת לב
ממנו.
הוא התיישב על קצה המצוק, הצמיד את ברכיו, התיישב לו בשקט
והביט בשלווה על השמש היורדת.

היא שכבה במיטה בחדר הקטן שלה בקומה השניה. היא קירבה אליה את
הדוב הורוד והקיטשי וניסתה לחשוב מה בעצם היא צריכה לעשות. היא
העבירה יד מהססת על הבטן שלה. היא רצתה לראות אם היא יכולה כבר
להרגיש את הלמות הלב של העובר. היא עצרה לרגע את נשימתה אבל
היא לא הרגישה כלום. ההורים שלה לחצו שהיא תעשה כבר הפלה. "את
רק בת 21", הם אמרו לה, "את צריכה להתחיל ללמוד באוניברסיטה
בסתיו". "וחוץ מזה", הם הסתכלו עליה ברחמים מהולים בבוז, "את
אפילו לא יודעת מי האבא."

היא באמת לא ידעה מי האבא. כל מה שהיא זכרה ממנו זה את שמו
הפרטי ואיך שהוא אהב אותה כל כך ברכות. איך הוא התמזג לתוכה
לאט לאט בלי להוציא שום קול, בלי להפעיל אפילו טיפה של כוח.
היא זכרה איך הוא ליטף את שערה הרבה אחרי שהם גמרו, איך הוא
חימם את גופה, איך הוא קיבל את כולה, אפילו את המקומות שהיא
אהבה לשנוא כל כך. היא לא חשבה אפילו לרגע שהיא תעשה לו ילד.
כשנגמרה שעת הקסם היא חזרה מחויכת אל משטח הדשא שלפני הבמה.
היא סירבה אפילו לתת לו את מספר הטלפון שלה. "אין טעם", היא
אמרה לו, ונעלמה ממנו בין המוני החוגגים.
למעשה, היא בכלל לא הייתה בטוחה שהיא רוצה ללמוד עריכת דין
ויחסים בין לאומים בסתיו. היא הרגישה בטוחה בפינה שלה. כשהיא
עצמה את עיניה היא ראתה בית קטן, אפילו חורבה, שם בקצה המושב
ליד הפרדסים. "משהו קטן כזה, שסבתא שלי תוכל לממן לי בקלות",
היא חלמה בהקיץ, "פינה קטנה בשבילי שבה לא אצטרך לרוץ אחרי
הזנב יותר מדי."

הוא זכר את הספר שקרא על גלגולי נשמות. הספר שכל כך הרגיע אותו
וכל כך עשה לו סדר בראש. אחרי שהוא קרא בעיון את כל ההוכחות,
הכל פתאום הסתדר במקום. עכשיו הוא רק צריך לעבור רגע קטן של
פחד. להפוך לשניה לנקודת אור ולהשתחל כמו קרן אור דרך קוף המחט
אל העולם שמעבר. הוא יתגלגל שוב לתוך גופו של תינוק קטן. אימא
תחבק אותו ותצמיד אותו אל לבה. הוא יקבל שוב את האהבה שכה חסרה
לו. סוף סוף הוא ייעטף שוב ברוך ובתקווה שהוא איבד היכן שהוא
לאורך הדרך.

היא זכרה את ההרצאה של הכומר הניאו-מודרני. היא אמנם הגיעה
אליו בלחץ הוריה אבל סוף סוף מישהו דיבר אתה בצורה ישירה ואמר
לה דברים נורא חכמים. הוא הסביר לה את הרעיון המדהים שלאף אחד
בעצם לא ברור מתי בדיוק נכנסת הנשמה לגופו של התינוק. הוא
הסביר לה שהסיבה לכך היא שלא כל תינוק מתחבר אל הנשמה שלו
באותו רגע. "לפעמים תינוקות מקבלים את הנשמה שלהם ממש ברגע
ההזדווגות, בשניה של האורגזמה. לפעמים הם מקבלים אותה בפעימות
הלחץ של חדר הלידה. אבל ישנם עוברים שלא מצליחים למצוא לעצמם
נשמה פנויה. העוברים האלו נולדים מתים או פשוט מופלים במהלך
ההריון". היא נזכרה בדרך החשיבה האנליטית שלו. "פשוט אין הסבר
אחר, נשמה לא תיכנס לגוף שייוולד כבר מת." הכומר הניח עליה יד
תומכת ואמר לה: "אם לעובר שלך עוד לא נמצאה נשמה את יכולה
להפיל אותו בלי שום נקיפות מצפון. אבל אם יש לו כבר נשמה,
בעיקר אחת עם קארמה טובה, שום כוח בעולם לא יוכל להכריח אותך
לוותר על ההריון."

הוא עצם את העיניים. הוא רצה לראות את כל החיים שלו עוברים
לפניו כמו סרט, אבל במקום זה הוא ראה על מסכי הרשתית שלו, רק
עוד זוג עיניים ירוקות. הוא הביט משתאה על תמונת הזיכרון שלה
שעלתה בראשו שוב ושוב, על הנערה הזאת שגרמה לו כל כך הרבה אושר
ואז פתאום הצליפה בו בשוטים של כאב.
לרגע, הוא לא האמין למזלו הטוב כשהיא התקרבה אליו כשרקד
באקסטזה לפני הבמה. הוא נמשך אחריה כמו מגנט והיא זרמה אתו לפי
הקצב ביופי ובחן ללא שום מעצורים. הוא זכר איך הם פסעו ביחד
לאורך האגם, איך הוא אחז בידה, איך הוא עיסה בעדינות את כפות
רגליה, איך היא נפתחה אליו על הדשא הלח באור הקסום של הירח
המלא. הוא אהב אותה כל כך, אבל כמו שהיא זרמה אליו היא המשיכה
להיסחף ממנו והלאה. הוא הרגיש כה מובס כשנזכר איך היא נופפה לו
לשלום ונעלמה בלי להשאיר סימן. "היא צדקה כנראה", הוא הלקה את
עצמו, אבל זה רק הגביר את עוצמת הכאב.

היא בהתה לעבר התקרה, מבעד לחלון שמעליה היא יכלה לראות פיסה
זעירה משמי הדמדומים. היא הרגישה שהרגע מתקרב. היא העבירה יד
שטוחה על הבטן ונשמה נשימה עמוקה כאילו בשביל שניים.

הוא נעמד באיטיות על רגליו, הוא הביט שוב על היער שמתחתיו ואז
הרים לאט את מבטו אל השמש השוקעת. הוא לקח עוד נשימה עמוקה ואז
כמו אוטומט, הוא פשוט הסתובב אחורה וירד חרישית מראש ההר אל
עבר המכונית שחיכתה לו בודדה בקצה מגרש החניה.

הוא נהג בשקט הביתה דרך הכביש המתפתל והצר. היו עיכובים
בתנועה, אורות מהבהבים וזיקוק מעשן, שתי ניידות ואמבולנס לצד
הדרך, הייתה תאונה. הוא חלף לאיטו ליד המכונית המעוכה. ילדה
קטנה בהלם החזיקה חזק בחצאית של אשה צנומה. הוא הביט לעברה
שניה ארוכה, היא החניקה דמעה, גופה השקט מנסה לתת למוח לעכל את
הבלתי נתפס. הוא לחץ בעדינות על הגז, מפנה מקום למכוניות בטור
שהשתרך מאחוריו.

הוא המשיך לנסוע לאט ובשקט עד הבית הריק, פתאום, בלי לדעת למה,
הוא הרגיש אסיר תודה. היא קמה מהמיטה, ירדה למטה למטבח החשוך
להכין לעצמה עוד כוס של שוקו. לפתע היא חייכה, בלי לדעת למה,
היא הרגישה מרוצה.