עכשיו אני פשוט יודעת - הגשם יבוא. הוא יבוא ובמקום לשטוף את
הכאב, כל טיפה תיפול לי על הלב כמו מסמר חד, תפגע ותצא
מהר-כאילו הלב שלי היה טרמפולינה, תברח, תסתתר, רק שאני לא
אתפוס אותה.
הלוואי שהייתי יכולה לתפוס את הגשם ולצרוח עליו שיפסיק כבר
לרדת לי ככה על הלב כי הוא מכאיב לי ואני שונאת אותו.
אבל הגשם רטוב וכל פעם שאני מתחילה לתפוס אותו הוא מחליק לי
מהיד, מטפטף בשקט או ברעש או פשוט זורם על המדרכות - זה לא
משנה, הגשם נוגע בי וכל טיפה שלו מכאיבה לי כאילו היו טיפות
המים האלה כדורים קטנים של אש ששורפים לי את העור וממשיכים
למטה ומכתימים את המדרכה.
והגשם הזה יבוא, הוא יבוא עוד מעט, ויטשטש את כל מה שאני רואה
ויחשיך את הימים הארוכים והצהובים והזוהרים שלי שיהפכו לאפור
אחד ארוך ומתמשך וקר.
ואני אפתח את העיניים בבוקר ושום קרן שמש לא תפלס דרכה בין
תריסי החלון שליד המיטה שלי, רק רוח קרה ומאבנת ואור קלוש
שמנסה להשתלט על העננים. ואני אצא החוצה כבויה, והעצים יזוזו
בגלל הרוח והפנים ירטבו והאצבעות של הידיים יכאבו מקור.
ואנשים לא באמת יחייכו, לא מבפנים, והכל יתנהל בשקט עצוב
שיתחיל להתעורר ולהפוך לקול של חיים רק באביב.
הדמעות החמות שלי יכאיבו פחות מהטיפות הקרות האלה ששורפות לי
את הלב כל פעם מחדש, והגשם יבוא עם חוסר ההתחשבות והאכזריות
שלו ופשוט ירד ויצליף בכל מה שיש פה.
ויהיה קר ואפור וחשוך ועצוב, ואנחנו ננסה להתכרבל בשכבות של
נחמה מלאכותית - אבל לא נצליח.
עד שהשמש תבוא ותמיס את הקיפאון שתפס לנו ת'לב ובנה סביבו שכבה
עבה של רסיסי קרח. לאט לאט גושי הקרח ימסו ויזלו במורד הגוף,
והם יהיו קרים, אבל ככל שהלב יתחמם ויחזור לפעום הם יהיו פחות
קרים ופחות כואבים כשהם יזרמו לנו בגוף.
ואז, בקיץ, כשהשמש תבוא מוקדם ותלך מאוחר ותאיר לי את הימים
הארוכים והצהובים שלי, הלב כבר יהיה חי וחם ופועם ושמח, עד
שהגשם הבא יבוא.

15.9.2001