טאפו היא עיר תיירותית להחליא בערך במרכז האי הצפוני של ניו
זילנד. אם תוציאו מאילת את השבדיות ותוסיפו גשם תקבלו משהו
שאמנם לא נראה כמו טאפו, אבל יזכיר אותה במעורפל לכל מי שביקר
שם.
הייתי שם כבר פעמיים קודם לכן ולא ראיתי שום סיבה לעצור שם
שוב. אבל כמו שהמפקד שלי בצבא היה אומר: "כל תכנית היא בסיס
לשינויים, ואם אין תוכנית -אז השינוי הוא הבסיס".
עברו עלי יומיים קצת מטורפים. יצאתי מהקורמנדל מאוחר יותר ממה
שתכננתי (טוב, לא היה לי מושג שאני אפגוש שם את אנני) והייתי
מוכרח לרוץ כדי להגיע בזמן לכרייסצ'רץ', לפגוש את מייקל,
ג'יסון ומקיאלה. נסעתי בטרמפים, רכבת, אוטובוסים, וכשהגעתי
לטאפו הייתי מוכרח מקלחת ושינה קצרה לפני שאני ממשיך
לוולינגטון, לתפוס את המעבורת לאי הדרומי.
התקלחתי בהוסטל וכל מה שרציתי היה ארוחה חמה לפני שאני נכנס
למיטה ושוכח מכל היקום לארבע-חמש שעות.
בעשר בלילה העיר הייתה שוממת לגמרי. כל התיירים נכנסו לבארים
ליד המלונות שלהם והשאירו את הרחוב לי ולגשם שהתחיל לרדת.
הרמתי את הצווארון של ז'קט הג'ינס שלי, יצאתי מתחת לסככות
ונתתי לגשם לרדת עלי, מרענן ושוטף.
לאן ללכת לאכול? לא ממש התחשק לי להיכנס לאחד הפאבים עם כל
הצפיפות והרעש שיש שם תמיד. מצד שני גם לא בא לי להיכנס למסעדה
ולשבת בשולחן לבד, מה גם שלא ידעתי אם אני יכול להרשות לעצמי
ארוחה באחת מהמלכודות תיירים האלה, העשויות פלסטיק אותנטי.
ואז נכרתי בדיינר ההוא, "אגם טאפו", שהיה על גדות האגם . מזנון
קטן עם כמה שולחנות ישיבה, פתוח 24 שעות 365 יום בשנה. ידעתי
את העובדה האחרונה כי זה היה המקום היחיד בו  עופר ועופרי ואני
הצלחנו להשיג אוכל בקריסמס דיי .הוא היה רחוק, אבל מעולם לא
התנגדתי לטיול בגשם.
רק ההדים מנעלי הטיפוס שלי ליוו אותי שירדתי למטה. אפילו לא
חתול. עיר רפאים. הייתי די רטוב שנכנסתי. הנער המאורי מאחורי
הדלפק הסתובב מופתע כאשר שמע את הפעמון שמעל הדלת. ב"שלום" שלו
הייתה הטלת ספק בשפיותי.
נשענתי על דלפק הכרום. "קפה. דבר ראשון. סטייק בקר רייר, עם
בייקון ובצל מטוגן למעלה. צ'יפס. פטריות. תודה"
הוא הסתכל בי שוב, הפעם בלי ספק. אבל הקפה והמאפרה הגיעו תוך
כמה שניות.
ישבתי בשולחן ליד מכונת התקליטים, הדלקתי סיגריה עם הזיפו,
והתחלתי לדפדף.
אחרי שגמרתי לקטר על חוסר בשירי "סמית'ס" במכונות תקליטים,
בחרתי שני שירים שקטים מהאלבום החדש של .R.E.M ו"בלו וולנטיין"
של טום וויטס. הכנסתי מטבע של שני דולר ואיך שהמוסיקה התחילה
הגיע האוכל. התחלתי לאכול.
פתאום הכל התחבר. הגשם ,החושך, המוסיקה. פשוט נכנסתי לתוך סרט.
המשכתי לאכול אבל לא טעמתי כלום. יכול להיות שזה בגלל שהיתי
לבד. או כל הנסיעות האלה. אבל הרגשתי שאני רואה את עצמי מהצד,
בודד, עייף, רטוב. אוכל בשתיקה בתוך דיינר, אי מואר בתוך כל
האפלה השוממת מסביב. אני ומיקי רורק. אני ומרלון ברנדו. אני
וג'יימס דין. אני ג'יימס דין. אם היו שואלים אותי באותו רגע
איך קוראים לי הייתי עונה, באנגלית, שאין לי מושג. גם לא רציתי
לדעת.
הייתי דמות בסרט , מחוסן מפגעי הזמן והיום יום. כל מה שהיתי
צריך לחשוש ממנו זה שיגיונותיו של התסריטאי. אבל הייתי בתוך
סרט אמריקאי, זה היה מוכרח להיגמר בטוב.
טעיתי.
הדלת נפתחה ושני נהגי משאית (ניו זילנדים, לא האמיתיים) נכנסו
והתחילו לקשקש עם המוכר. וגם תיירת גרמניה נכנסה עם החבר שלה
וביקשה:"גלידה, בבקשה. ואתה מוכן לא לעשן פה? תודה".
הכל נגמר . חזרתי למציאות. גמרתי את הסיגריה ויצאתי החוצה,
לגשם.
שעליתי למעלה, בדרך לאכסניה, עוד הספקתי לראות בחלון המואר
בחור צעיר ורטוב במעיל ג'ינס עם צווארון מורם, יושב לבד בדיינר
" אגם טאפו" מעשן סיגריה ומסתכל על הגשם בחוץ.