..................... Cook...................

ירדנו בשביל ממצוק הארבל עד לחניון, כשראיתי את קוק.
הוא ירד out of the blue sky מג'יפ כחול-כסוף, ולמרות שלא
הייתי בטוחה שיכיר אותי, ניגש אלי וחיבק ונישק אותי בכזה חום
עד שהסמקתי ונמסתי כמו שוקולד פרה אדומה.

"תכירו - זה קוק, הוא למד אתי עד יוד-בית."

קראו לו קוק, כי הוא היה הקפטן של נבחרת בית הספר בכדורסל,
שחקן כדורסל מעולה, והיה דומה קצת לשחקן האוסטרלי המכוער הזה,
ג'יימס קוק, ג'ימי קוק המטביע.
"איתן." אמר בעלי והושיט יד. "ואלו הילדים שלנו - רן ונעמה."

"ילדים יפים." קוק אמר והושיט יד לבעלי. "אני רני. אף אחד כבר
לא קורא לי קוק, חתיכת נוסטלגיה." הוא חייך.

זו כנראה הנוסטלגיה, באמת, אחרת אין לי הסבר לתחושת השוקולד
חלב שהמיסה אותי מראש ועד כף רגל. קוק היה ילד מעצבן.

אמא שלו ואמא שלי היו חברות. שתיהן לימדו באותו בית-ספר,
ונאלצתי לסבול אותו גם בטיולי משפחות בשבת בבוקר. הוא היה מציק
לי בבית-הספר - קרא לי "סלון ז'קלין" אחרי שהתחלתי להחליק את
השיער, ו"פדיחה" כשבפעם האחת והיחידה בחיי נפל לי המקל
במרוץ-שליחים. הוא אמר שאמא שלי מגישה תה לאמא שלו בחדר מורים,
וכיוצא באלה הצקות מפגרות, לא גרועות יותר מעקיצות יתושים, אבל
כאלו שמנקדות את כל גופך ואתה מתגרד עד זוב דם.
הנוסטלגיה ממתיקה הכל. קוק הואר באור האדום של השמש השוקעת מול
הארבל. הזיפים הדוקרים של היומיום הילדותי הפכו נעימים למגע -
מחוספסים במידה ומעוררי געגועים לריח משחת-הגילוח של אבא
ולמברשת הגילוח, שבעזרתה היה מקציף את פניו ומוריד כפתור קצף
לבן על קצה אפי.

נעמה ואני התקדמנו במהירות, מותירות מאחור את איתן עם רנרן.
היה לנו צימר במושב, לא בדיוק צימר, אלא חדר במלון קטן. הייתי
נורא צריכה פיפי וככה גם נעמה. פרצנו לחדר בשעטה. וואו זה היה
יום ארוך בשמש. פרשנו איברים לאים על המיטה הזוגית הגדולה,
וככה נרדמנו, חבוקות בעייפות מתוקה.

כשהתעוררתי כבר היה חושך. נעמה עוד ישנה לצידי, עיניה עצומות
היטב אל תוך חלום. הרוגע שאפף אותי עד עכשיו התפוגג.
"איתן?" קראתי. "רנרן, אתם כאן?"

כבר הרבה זמן אני עובדת על עצמי בעניין הזה, הסרטים האלה שאני
מריצה לעצמי בראש הם ממש לא הגיוניים. אם, נניח, איתן מאחר
מהעבודה ונעמה לא התקשרה מהמחנה-קיץ ורנרן ישן חזק כל כך עד
שאני לא מצליחה להעיר אותו, אז בו זמנית אני בוחשת תאונת דרכים
קטלנית וכתובות אש עולות בלהבות ומעל הכל בזוק קורט של מוות
בעריסה.

עכשיו אני כבר יודעת שזה לא הגיוני. לא הגיוני שקטסטרופות
תתרחשנה תמיד תמיד בשלשות. ומה אם המשפחה שלי היתה גדולה יותר?
אם היו לי חמישה ילדים, הכל היה מגיע בשישיות?
נשמתי עמוק.
אני רגועה לחלוטין.
נעמה עוד ישנה חזק.

"נעמה?" טלטלתי אותה בעדינות, אבל היא לא זזה. החלום עטף אותה
כמו שמיכת פוך ערפילית.
"נעמונת," חייכתי לעצמי. החיוך שם דברים בפרופורציות. מי יפגע
בי כל עוד אני חמושה בחיוך? "נעמה, כנראה שאבא ורנרן הלכו קצת
לאיבוד. אני יוצאת לברר בקבלה."

חזרתי מהר. הקבלה היתה רק אשנב קטן כמו אשנב של קופה בקולנוע.
הפקידה לא ראתה את איתן ורן, ולמעשה היתה חסרת סבלנות והתעלמה
מקיומי. היא תחבה את אפה בתוך דלי עצום של שוקו, שזרזיפים
חומים ממנו ניתזו על יומן הקבלה של המלון, אבל לא נראה היה
שאכפת לה. נראה היה שיש צורך שאסתדר בעצמי, אבל קודם כל אני
חייבת להירגע.
אני רגועה.

מתיקות חיבוקו של קוק עוד השתקלדה בדמי. איזו נוסטלגיה מתוקה,
כמה הכל נראה חום-חמים בהיר וחלבי כשמביטים בו לאחור. חבל שלא
ידעתי זאת אז, כשהאתמול היה היום, כשרגלי דרכו בתוך
זמן-הווה-גוף-ראשון כמו בתוך חרא של כלב.
אני כל כך רגועה עד שאולי אשכב לי כאן ואתנמנם לצידה של נעמה
עוד כמה דקות. בטח עד אז איתן יחזור.
או יתקשר.
אולי אתקשר אליו.
לא הצלחתי להיזכר במספר.
אז מה? אני רגועה עכשיו. נשימותי סדירות. ממצוק הארבל ועד
למושב מפריד מרחק לא רב. ארבע מאות מטר. מה זה אומר?

מנומנמת הרגשתי בידו של איתן עוטפת אותי.
"קפטן קוק."
"מי זה? זה שגילה את אוסטרליה?"
"שחקן כדורסל אוסטרלי."
"כדורסל אוסטרלי הוא לא משהו."
"אז למה קראו לו קוק?"
"אולי קוקו."
איתן צחק וחיבק אותי כל כך חזק עד שכבר לא יכולתי לזוז ולא
יכולתי לרעוד.

הוא קוקייה. נרעדתי פתאום. משליך את הגוזלים מתוך הקן.
שתי דמויות, קטנה וגדולה, נפלו במהירות עצומה מראש הארבל, ארבע
מאות מטר מעל הכינרת. אבל ישנתי חזק ועמוק, שנת חלום
קשויית-איברים וכבר לא יכולתי לזוז ולא יכולתי לרעוד.