חלק א'

כזו קטנה, הראה לי בשתי אצבעותיו, וכזו מעצבנת, פתח במלוא
רוחבו את ידיו.
אתה מבין? שאל.
כן, עניתי בלי להבין על מה או על מי הוא מדבר.
אני לא מסוגל להיות איתה יותר, היא משגעת לי את השכל, שתלטנית
על הבן אדם, לא נותנת שניה שקט, כל הזמן מה שהיא רוצה ואיך
שהיא רוצה... מה איתי? לי אין זכות דיבור? ישראל היא לא מדינה
דמוקרטית? אז הפסדנו בעבר לרומאים, אבל היי, גירשנו את
הבריטים.
אני מסכים איתך, אמרתי, גירשנו את הבריטים.
מי מדבר על הבריטים, הוא תקף אותי, אני מדבר עליה.
על מי, שאלתי.
נו... עליה, אתה מקשיב בכלל על מה אני מדבר?
משהו על הרומאים... לא?
עזוב רומאים, הם כבר מתו, אני מדבר על רחלי.
רחלי?
כן, רחלי.
באמת שלומי, תגיד לי מה שלומה? אתם כבר חברים שנתיים, מתי
החתונה או חגיגות היובל לחברות?
מאיר, אני לא במצב רוח לבדיחות שלך, אם אתה רוצה להקשיב ולאסוף
סיפורים כמו שאתה עושה תמיד אז אני ממליץ לך להרגיע את
הדיבור.
אני מצטער שלומי, על מה דיברת?
דיברתי על העובדה שזה הסוף, ה-END, פיניטו לה קומדיה, גורנישט,
לה רובספייר דה גיליוטינה.
בן אדם יקר היה, הערתי.
מי?
רובספייר, הרגע הזכרת את שמו.
הזכרתי גם גיליוטינה, היית מעוניין להרגיש כמה היא יקרה על
הצוואר שלך?
לא כל כך הבנתי לאן השיחה נוטה, להיסטוריה כללית או לדברי ימי
ישראל, לכן החלטתי לטובתו ולטובתי, להעביר את הנושא למשהו מוכר
ואהוב.
אז תגיד שלומי, מה שלום רחלי?
התברר שזו השאלה האחרונה בעולם שהייתי צריך לשאול. אני זוכר
בבהירות את ידו מונפת לעברי ברצון לחיבוק בלתי נמנע אך בשניה
שהתפתיתי לקבל את הערכתו היד נסגרה לאגרוף שהוטח בפני... בהחלט
לא יהודה עמיחי.
לא זכרתי אם החזאי אמר שירד גשם באותו יום, מה שזכרתי זה רעמים
וברקים מסביבי וכן, סוף כל סוף הבנתי לאן הברווזים עפים כשהאגם
קפוא.
הם אינם עפים לשום מקום, הם פשוט חגו במעגלים מעל ראשי.
כשהתעוררתי בביתי, סיפרו לי שדיברתי על דברים משונים, כמו איך
שרחלי גירשה את הבריטים וביקורת פתע שערך טיטוס בליגיון העשירי
תחת פיקודו של רובספייר.
תהיתי בלבי אם בני משפחתי איבדו את שפיות מוחם.
יכולתי להשתעשע במחשבה זו עד שהלסת שלי הכריזה בכאבים שגם היא
התעוררה.

חלק ב' - עולם מוזר? חיים מוזרים!

ירדתי בערב שבת לפגוש את חברי ברחוב ר' עקיבא שבבני ברק.
אתם מבינים, לנו הדתיים אין הרבה מה לעשות בערב שבת. לא שאנו
מתנגדים ללכת לסרט או לקפוץ לאיזה פאב בתל אביב, לשתות משהו
ואז להקיא את הנשמה בשירותים, אנחנו לא סנובים או משהו כזה,
פשוט הבוס שלנו למעלה אינו מרשה שנעשה מעצמנו צחוק ביום שהוא
החליט שיהיה יום המנוחה שלנו.
הדבר היחידי שנותר לנו לעשות זה לרדת לרחוב המרכזי, לראות את
אותן בנות שלא מזמן עשו בת מצווה ואת הבנות שבגילנו אשר
מחזיקות אסימון שמישהו הבטיח להם, "כשתגדלו - תתקשרו".
לאחר הטקס העתיק של לחיצת הידיים לכל החברים שלי, נוכחתי לדעת
שיש עוד בן בקבוצה שאני לא מכיר.
תכיר מאיר, זו רחלי, הציג שלומי את היצור בפני.
נעים מאוד, פנה אלי הבן אשר ממבט די קרוב נראה דווקא נשי ומה
עוד שהוא לבש שמלה.
אז אתה רחלי, אמרתי.
אתה? שאלה בקול דקיק ועצבני.
אמרתי אתה? התכוונתי את.
השיער הקצוץ וקומתה הנמוכה הטעו אותי אבל לא יכולתי שלא להבחין
בעיניה, אותם עיניים שיש לי, עיניים ירוקות, כחולות, עיניים
ששואלות, חוקרות ומבקרות, יותר מדי דומה לי, זו הסיבה שלא
חיבבתי אותה.
כששמעתי את גילה הנמוך ממני בשנתיים, היה זה הסוף מבחינתי.
כל מה שנותר זה לעקוץ אותה ולשדר: "את בוודאי ילדה נחמדה, לא
הגיע הזמן להיכנס למיטה, השעה כבר 9:00".
אין צורך לומר שהיא לא חיבבה אותי. היה זה מאוד חבל שהחברים
שלנו משותפים, דבר אשר הצריך חיוך מאולץ מבחינתי כשברכתי את
ברכת הפרידה המסורתית "שבת שלום" ודרך אגב מתי את נעלמת לי
מהעיניים?
אני לא מאשים אותה. היא דווקא ניסתה להיות מנומסת כששאלה אותי
"אם אני סובל מתסביך נפשי כלשהו?"
חלפו שנתיים מהפעם הראשונה שראיתי אותה ומהפנמת העובדה שלא
משנה מה יקרה אעדיף לבלוע 30 גלולות ציאניד מאשר לראות אותה
שוב.
אבל היא הייתה נחמדה, והעיניים, אני לא יכול לשכוח את עיניה,
יכולתי פשוט לטבוע בעיניה הכחולות, אותן עיניים שרודפות כל אחד
ואחת מאיתנו בין הצללים.
לא פעם שאלתי את עצמי, אם אינך יכול לשכוח את העיניים, אז מדוע
היית אכזרי?
ניסיתי לענות לעצמי תשובה מתחמקת בסגנון: אתה לא מבין על מה
אתה מדבר, עדיף שתתעסק במקרמה או במשהו יותר יצירתי כמו צפייה
בערוץ האופנה.
אבל שיקרתי ואני עושה זאת היטב, יותר טוב מכל אחד אחר.
חלפו שנתיים והנה פגשתי אותה בשבת באותו רחוב. התכוונתי לתקוף
אותה בצורה צינית ומרושעת כאשר ראיתי בידיה הקטנות ספר קטן.
אחת מהחולשות שלי זה ספרים, האהבה העזה והקנאית למילה הכתובה,
לרגש שבמילה, לאמת שבוקעת מהמשורר או כפי שבוב דילן היטיב לנסח
ממני, "שיר זה איש ערום."
לקחתי מידיה את הספר בלי לשאול אותה או להתרכז בעיניה.
אתה מתענין בספרות? שאלה בפליאה.
כן, עניתי בלי להוריד את עיניי מהספר, את קוראת הרבה ספרים?
כן, זה אחד התחביבים שלי.
בוודאי את קוראת עירית לינור ושותפיה בספרות החדשה של ארצנו
שנהפכה למאורת פריצים.
אני רואה שאתה מושפע מירמיה הנביא?
הרמתי את עיניי מהספר, מביט בה ונשבה בעיניה הכחולות.
מיהרתי להשפיל את עיניי חזרה לספר. יש לה חבר, שיננתי לעצמי,
יש לה חבר, אל תשכח את זה, מאיר, אל תשכח.
ואת 1984 קראת? שאלה.
כן, עניתי נלהב, אל תגידי שגם את קראת?
רק אתה אינטלגנט, עקצה אותי בציניות.
שוחחנו ובזמן ששוחחנו נראה כי העולם עמד מנגד והותיר אותנו
בבדידותנו.

חלק ג' - האם זה לא אירוני?
                        (אלניס מוריסט)

יש אצלה שני ספרים שלי.
עשינו עיסקת חליפין, היא נתנה לי את "האוניברסיטאות שלנו" מאת
גורקי ואני נתתי לה את "פיגמליון" של ברנארד שו ואת "הנסיך
המאושר" של ווילד.
בין דפי הספרים שנתתי לה החבאתי שירים קטנים שכתבתי. זו הייתה
תקופה יצירתית בחיי, העזתי לחשוף בפני חברי הטובים את רגשותי
שזורמים בתוכי. הם התפלאו לראות שמתחת חומת המגן פועם לב אדם,
לב של אדם נפחד ומבולבל.
לקח לה זמן לסיים את קריאת הספרים. אני בורכתי ביכולת קריאה
מהירה, היא בורכה ביחסי אנוש טובים, עד היום איני יודע כיצד
הצליחה לנפץ את קרירותי החיצונית.
אתם בוודאי אינכם מבינים על מה אני מדבר.
כולם מצפים שאכתוב משהו שנון ומצחיק, משהו מעורר מחשבה, שלא
אהיה פסימיסט, שתמיד אסתכל על הצד הבהיר של החיים.
אז אם כך, גבירותי ורבותיי, אני גאה להציג בפניכם את תגלית
המאה, הגילוי הכי חדש שאי פעם קראתם, הדבר שירתק אותכם
לכיסאותכם בהמשך הערב...
יותר מוזר מתיקים באפלה, מפחיד יותר מסטיבן קינג, פסיכודאלי
מסרג'נט פפר, עצוב יותר מלבנון, מחאתי במידה שבוב דילן לא יוכל
לכתוב, מתוחכם מ"כן אדוני השר/ראש הממשלה", מצחיק ברמה שרק
הממשלה וחברי הכנסת מסוגלים להפיק, גרנדיוזי מזיקוקי הארבעה
ביולי...
ליידיס אנד ג'נטלמנס, מסייה ומאדאם, אחים יקרים ובני אותו האל,
אני גאה להציג בפניכם את...
הליצן העצוב.
האיש שעדיין לא לחץ על כפתור האטום אשר ישמיד את כולנו.
האדם אשר לא פיתח חיסון לאיידס כך שכולנו נוכל לחגוג.
הישות שלא עישנה גראס וחלמה על לוסי בשדות היהלומים.
הנער שלא חלם על תמימות עולמית של חירות, אחווה, וכל מה שאתם
חולמים - תגשימו.
האח הגדול שלא צופה בכם ודואג שכולם יהיו שווים.
הבן היקר שלא מרד באביו היחידי והחליט שגם הוא יכול להיות אל.
פשוט מאיר שמחפש את אהובתו מהיום שנולד. אני, הליצן העצוב
בקרקס החיים.
אור הזרקור מסנוור את עיניי, דמעות שחורות מורחות על פניי את
האיפור הלבן. מוזיקת המקרה מנוגנת באוהל הענק שקרוי כדור הארץ.
אין ספור כוכבי מרום צופים בי, צוחקים ולועגים עלי, על הליצן
שחיפש אהבה והכרה.
אני זורק את הכדורים באוויר, כדור אדום, כדור צהוב, ירוק, לבן,
צבעוני, הם אינם שבים אלי, הם פשוט פורחים באוויר ומסתובבים
במעגלים.
אני מוציא חפיסת קלפים מכיסי, נותן לקהל לבחור קלף. אף אחד
אינו בוחר קלף, אף פעם לא הלך לי קלף בפוקר של החיים.
אני לא מאבד תקווה, שתי יונים לבנות פורחות משרווליי העבים,
אוחזות במקורן עלה זית מר, צונחות מתות על רצפת העץ.
צחוק רם נשמע בקהל, צחוק רם צורם. הם אינם צוחקים ממעשיי, הם
צוחקים ממני, מהליצן שמנסה ללמדם, להראות את האמת, הם צוחקים
וצוחקים.
אני מנסה להגניב חיוך ביישני, מבקש בידיי שהם יפסיקו לצחוק אבל
הצחוק נעשה יותר רם, יותר מחריש, יותר צורם.
מנהל הקרקס בגלימה לבנה ובכובע שחור מחייך תחת שפמו. ההופעה של
הליצן הבוכה הצליחה מעל המצופה, המאה ה-20 היא מאה טובה לצחוק
ולעיוורון.
הפרח מפלסטיק צהוב שבכובעי נבל, לאן נעלמו התקוות והחלומות?
הם נעלמו.
אני מוריד את כובעי מעל ראשי, משפיל את גופי בקידה לקהל
הכוכבים.
צועני עם כינור נכנס לקדמת הבמה, מנגן ניגון נוגה ועתיק, מביט
הוא בעין הבדולח שלו, הוא מכיר את דרך העולם, את הריתמוס
הקוסמי, והוא ממשיך לנגן עד שהמסך יורד.
אני פושט את בגדיי בחדר ההלבשה, החיות שקטות בחוץ, אף הצרצרים
הפסיקו משירתם. מנהל הקרקס נכנס לחדרי בלי לדפוק בדלת.
הופעה טובה, הוא אומר, מביט בי ערום באותו מבט אדיש שהביט באדם
ובחווה בעבר.
הופעה מאוד טובה, הוא מוחא בכפיו, אני בטוח שההופעה במאה הבאה
תהיה עוד יותר טובה.
הוא יוצא מחדרי ומשאיר אותי לבד עם מחשבותי, עטי, דף נייר לבן,
כוסית משקה וסיגריה.
אני מביט במראה ורואה אותך, עינים כחולות.
אני מוחה את האיפור וצוחק,
כן,
צוחק.


חלק ד' - לחזור קדימה
              (רחלי)

לו יכולתי לחזור קדימה, לעבר האישי שלי, אז העולם היה נראה יפה
יותר.
לא, זו איננה שורה מסרט ישן בשחור לבן, זו שורה שכל אדם יכול
לנסח.
לדוגמא, פועל זבל הרואה את זריחת הבוקר ומריח את ניחוח מקצועו,
איך העולם היה נראה בעיניו יותר יפה אילו האנושות הייתה זורקת
יותר זבל אישי מהזבל שהיא יוצרת במילים?
תחשבו לעצמכם, מה היה קורה אילו קנדי לא היה חושב לעצמו,
" איזה כיף, אוטו פתוח."
ואולי אם מוזיאון בוינה של תחילת המאה היה חושב לעצמו, "המבנים
ששרטט הר אדולף ראויים להיתלות על קירותיו הריקים מתוכן של
המוזיאון."
למרות שאני באופן אישי הייתי מעדיף לתלות את הצייר. הוינאים
תמיד היו חסרי חשיבה מקורית. הדבר הכי טוב שיצא מהם זה אופן
הכנת שניצלים. מיליוני אנשים היו יכולים לחלום על כיצד לדפוק
עם פטיש בריאותיו של הר אדולף הנכבד, תדמיינו איך העולם היה
נראה יפה יותר עם ריאותיו של היטלר מטוגנות בצורת שניצל.
רחלי חולמת לחזור קדימה אל העבר.
לחיות בלי הסיבוכים שהטכנולוגיה יוצרת, בלי עשן ממפעלים, בלי
החור באוזון, בלי הלחץ המתוח, בלי גיוס העורף לחזית... אוי,
כמה שהעולם היה נראה יפה יותר.
אני אוהב את תמימותה, תמימות שהייתה לי ואבדה לקראת סוף המאה.
אני שבוי בקצב, שבוי בקונספציה שניתן למרוד ואולי לשנות לקראת
עתיד דרך העתיד.
זו הסיבה שרחלי רוצה לחזור קדימה, היא איננה חזקה בכדי ללחום
את מלחמת העתיד. היא רוצה לראות את התהוות הבארוק, להביט באופן
עבודתו של מיכאנג'לו, להחליף את המונה ליזה בתמונתה, להאזין
לאיזה ילד מוזר בן 11 העונה לשם וולפאנג אמדאוס מוצרט, לשבת
לרגלי היינריך היינה ולהקשיב להגיגיו הספרותיים ואם אפשר,
כשהוא ישן, ליטול את קולמסו ולשנות ביצירותיו מספר מילים אשר
היא חושבת שנחוץ.
והיינריך היקר, היהודי שעזב את עמו, יאמר לה, ברוכה את בת
ישראל.
איך העולם היה נראה יפה יותר?
רעיון כל כך פשוט רחלי, פשוט ונכון, מה שצריך זה רק לחזור
קדימה.
גם אני הייתי רוצה לחזור קדימה, לא אל העבר הרחוק, אלא לעבר
האישי שלך, רחלי.
כך שאוכל לחזות בלידתך ובגדילה שלך, להבין מה מניע אותך, מהיכן
באו מחשבותייך, להבין כיצד הייתי עיוור, לראות איך יכולתי
לשנות את אופיי. לראות אותך צוחקת ומאושרת, לראותך עצובה
ובוכה, להתאפק בכוח ולא לנחמך במילים, "אל תבכי אשה קטנה".
לראות מהיכן ירשת את חוזקך הנפשי, להכיר ולדעת כל דבר פשוט
בך.
להקריא לך את "הנסיך המאושר", להתמכר לג'אז שאת מנגנת, להיכנס
לקצב כשאת רוקדת, להיות כבד ומהורהר כשאת שמה בלוז בווקמן,
להיות אב, אם, אח, אחות, חבר אהוב, בעל קנאי, זקן ערירי,
ממורמר...
להיות שלך.
לו יכולתי לחזור קדימה, לעברי האישי, כמה יפה העולם היה יכול
להיראות.
אבל אני רוצה לחזור לנקודה אחת בעברי, לחזור לפעם הראשונה
שראיתי אותך, לבקש סליחה,
כמה יפה היה העולם נראה.


חלק ה' - סוף טוב קיים רק באגדות.
                       ( מאיר)

נפרדנו בשורה של האמפרי בוגראט מהסרט קזבלנקה.
"זוהי תחילתה של ידידות מופלאה."
התסריטאי לא התכוון שזה יישמע ציני אבל יש לי חדשות בשבילכם,
זה המשפט הכי ציני בהיסטוריה של הקולנוע, מלבד כמובן, "מרטיני
מנוער ולא בחוש."
עומדים לירות בך, מה זה משנה איזה סוג של מרטיני אתה שותה, הרי
בכל מקרה תמשיך לחיות עד הסרט הבא!
"תחלתה של ידידות מופלאה", כך הוא אומר לאחר שאהובתו טסה
למרחקים. איך סוף יכול להיות תחילת ידידות ולמה היא כל כך
נפלאה?
פילוסופיה בגרוש, כך אני חושב.
זו הסיבה שלגמתי עוד כוס קפה לפני שאני יוצא לעמק מתחת.
איך שאני מזדהה עם בוב דילן, יהודי חכם, חכם מדי יאמרו
האנטישמים.
לקחתי את מעילי הפשוט והדל, מהדק את הצווארון לעורפי, מדליק
סיגריה, מבט אחרון לעיר, מביט בביטלס ששרים על "הטיפש שבהר"
וכמה שאני מבין אותו, אני בין היחידים שהאזינו לו כששר על
השקיעה ועל איך שהעולם ממשיך להסתובב.
אני מפנה את מבטי לכיוון האופק, מלאכים מנגנים לפניי סימפוניה
בלתי נשמעת, לעזאזל, אני מקלל אותם, הניחו לי לנפשי, פשוט
הניחו לי.
הם מניחים.
אני ממשיך ללכת בדרך הארוכה, הדרך שבחרתי בה, הרחק מכולם,
בידיעה שאי שם מישהו חושב על מה שכתבתי, הידיעה הזאת מנחמת
אותי קמעה.
לא הבנו אותו, כך יאמרו אלו שהכירו אותי.
(לא הבנתם או שלא רציתם להבין?)
הוא היה בן אדם מוזר.
(בוודאי מוזר, מזל שלא איבדתי את השפיות בגללכם)
נלחם בטחנות רוח, יאמר מישהו שקרא את הניב באיזה הוצאה
מחודשת.
(כן, הייתי דון קישוט ואתם טחנות הרוח. טוחנים וטוחנים ולא
מעכלים שבידיכם הכוח לשנות. הרי אפילו סאנשו פאנשו הבין. לא
עלתה בדעתכם השאלה, למה הוא מלווה את אדונו בכל מסעותיו הקשים,
למה הוא משפיל את עצמו בחיפוש חסר תועלת? ואולי בגלל שהאמת היא
אי שם?)
חבל, היה דווקא בן אדם די נחמד, אהב ספרות ושירה, התעניין
בהיסטוריה.
(באמת חבל שבזבזתי הכל בכדי לשכנע, באמת חבל)
דווקא היה מצחיק, יאמר מישהו שינסה לעודד.
(מצחיק? הרי בכל השנינות שלי היה עצב בלתי נדלה, מצחיק הוא
אומר?)
ורק אשה קטנה תאמר, אני הבנתי אותו.
אכן אשה קטנה, את היחידה שהבנת.
זוהי ההתחלה של ידידות נפלאה, ההתחלה לה ייחלתי, אבל הדרך אל
האופק עוד ארוכה ואני צועד בה
לבד.

ירושלים 1998