הייתי בנאדם שחי על הקצה. בתיכון אני זוכר את עצמי תולש דפים
אמצעיים מספרים לפני שהייתי מחזיר אותם, ומקווה שהספרנית תעשה
בדיקה ותגלה שעמוד 127 חסר. הו, איך הלב שלי דפק אז כשעמדתי
מולה, איזה ריגוש, הראש שלי מסתחרר עכשיו כשאני נזכר בזה. בגיל
18 כשהם הרשו לי להצביע, דחפתי להם פתק של רשימת הגמלאים, סתם
כדי להראות להם מה זה אנרכיזם. כשההורים שלי, מצביעי מר"צ
שבעים התעניינו מה שמתי בקלפי, חייכתי חיוך מסתורי, ואמרתי להם
שבחירות זה דבר חשאי. סתם שיבער להם בבטן, מה רע?!
אבל כשהתבגרתי הבנתי שהריגושים האלה כבר לא עושים לי את זה,
שהנונקונפורמיזם הזה כבר לא מייצר אצלי את רמת האדרנלין בדם,
ושקעתי לחיי המעמד הבינוני הרדומים. בין תוכניות מדע פופולרי
בערוץ 8 לדיונים על מהות הרנסנס האיטלקי עם דוד ויצטום בערוץ
אחד, הפכתי לזומבי. מת-חי אוטומט כזה: קם בשעה קבועה, עובר את
אותו תהליך: צחצוח, גילוח, כוס קפה, טוסט. נוסע לעבודה, חוזר
מהעבודה, מדבר כמה מילים עם אשתי, ויצטום, דיויד אטנבורו, פיפי
ולישון. אפילו בחלומות ויצטום היה מופיע: מדבר הרבה, עם אורח
מלומד באולפן על הקשר שבין רעב בעולם השלישי לאוריגמי יפני,
מראה כתבות של שתיים וחצי דקות ומנהל דיונים של שעתיים אצלי
בחלום.
אנשים מעבירים ככה חיים שלמים.
ויש אנשים שאפילו מתפשרים על דן שילון.
אבל האנרכיסט עדיין מקנן בתוכי.
בגיל 35 מצאתי את עצמי מחוסל. לא מסוגל לעשות שום דבר חוץ
מלבהות בויצטום ובכתבים האנגליים המתוחכמים האלה. כמות
האינפורמציה שספגתי במהלך כל השנים האלה: כתבות בערוץ 8, סרטי
טבע בנשיונל גאוגרפיק, כרישים, עידן הקרח, ארכיאולוגיה במצרים
עתיקה, פרקים בפיסיקה מודרנית מוגשים בחן ובהומור בלי נוסחאות
כבדות, איימו למוטט אותי סופית. הייתי צריך שינוי.
חשבתי ללכת בקטן: אולי להתנדב למד"א, ללכת לחוג ברידג', להפוך
לנקרופיל ולשוטט בלילות עם את חפירה בבית העלמין ירקון, חשבתי.
בחלומות שלי ויצטום היה מקיים דיונים משמימים על התוכניות שלי:
ברידג' ונקרופיליזם בראי הקולנוע באיטלקי של שנות ה-50. תרומת
דם: מצווה גדולה או חטא קדמון. הבנתי שאני לא בכיוון.
הייתי צריך ללכת כמו פעם, בימים ההם, בגדול. משהו טוטאלי, סוף
הדרך, פצצות לגבות, פנסים לתריסים, עציצים לביצים, ויצטום
ל...
נסעתי לרוממה לטלוויזיה לפגוש אותו, את הכתובת זכרתי עוד מהשיר
של ריצ'-רץ'.
מריצ' ורצ' יוצא ריצ' רצ', מהפגישה שלי עם ויצטום, לא יצא
כלום. שום קתרזיס. חיכיתי לו. הרבה זמן. בא באיזה 9 בערב,
תפסתי אותו בכניסה. אמר שיש לו להגיש את החדשות בלילה, ושאין
לו הרבה זמן. שאלתי אותו מה זאת המזוודה הענקית הזאת, הוציא את
הצ'לו והתחיל לנגן ככה ברחוב. ברחתי משם. הדבר האחרון ההגיוני
היה שדווקא כשהגעתי למשבר גיל הארבעים בגיל 35, הצ'לו הזה
שההורים שלי הכריחו אותי לנגן עליו ארבע שנים מיותרות, יחזור
לחיים שלי. ראיתי בדרך את שרי רז.
איך שהוא האיפור הזה ששמים להם שם עוד מחזיק לה את הפנים
במקום. חזרתי אליך, אבל הייתי אחר: שערך הארוך נערה, המפרצים
המבהיקים שלי. גם כן נערה, נראית כאילו יצאה עכשיו מעידן
הקרח.
ממוטה.
אולי ויצטום ירצה לעשות עליה דיון באולפן. מסתובבת עם טרנינג
ישן שלי, מזניחה את עצמה, לא סקסית ולא נעליים. זורק לה שלום
קצר ויוצא למרפסת. חושב, הרבה זמן חושב. מנסה להתמקד בי, במצב
שלי, במה אני רוצה מהחיים האלה שלי, אבל המחשבות נודדות לי.
הכתב השומרי, שהוא בעצם בכלל יותר עתיק מהכתב העברי, ושהעברית
של ימינו היא בכלל לא העברית של התנ"ך. וכל הממצאים
הארכיאולוגיים האלה שנחשפו בתקוע העתיקה על ידי פרופסור ששכחתי
את שמו. לא מצליח להתרכז בכלום.
בכלום.
פתאום לימור לבנת. היא הדליקה ערוץ 2. השעה 12 ויש חדשות.
מהדהדת לי בראש. כמו ממטרה עם פטיש. כזאת שהיתה פעם: תק תק תק
תק תק תק תק בררר תק תק תק תק בררר. אני מאבד את השפיות שלי
כאן. זה לא נורמאלי. אני לא הייתי אמור להירקב ככה בגיל 35.
כל החיים שלי זה בזבוז זמן אחד גדול. אני מרגיש כמו פר הרבעה
שכל המטרה שלו בעולם זה להביא כמה צאצאים ולהפוך לסטייק. זה מה
שהם מצפים ממני. ותו לא. תו לא.
חייב להיות משהו גדול יותר מזה. אני יוצא לרחוב. זה כבר אמצע
הלילה ואין נפש חיה. נכנס לאוטו ונוסע לתל אביב. מה אני מכיר
בתל אביב בכלל? שנים שלא הייתי בפאב שם. נוסע לאלנבי כי אני
זוכר שיש שם חנייה. נכנס לאיזה פאב כזה עם אורות צבעוניים,
ומזמין בירה. אני רואה שם על הבר מישהי נחמדה לבושה ככה
חושפני, כמו בסרטים אני מזמין לה מרגריטה פסיפלורה, זה מאוד
אופנתי בתל אביב - מרגריטה פסיפלורה, ראיתי על זה משהו לפני
כמה זמן באיזה מוסף של מעריב אני חושב, או אולי באינטרנט. ההיא
באה אלי, מתקרבת ויושבת לידי. אני מוצא את עצמי שואל אותה אם
היא רוצה לבוא לעשות איתי סקס בשירותים. ככה סתם, אני אפילו לא
מאמין שאמרתי את זה. סקס בשירותים גם כן הולך חזק מאוד בתל
אביב, זה דבר ידוע. היא מסכימה.
אנחנו נכנסים לגברים. צפוף, ודי מסריח. אני פותח לה את החולצה,
ושם ככה יד על השד שלה עם החזייה. היא פותחת לי את החגורה,
ואני מבין שאין כאן זמן למזמוזים, וגם כן הולך ופותח לה את
הריצ'רצ' של המכנסיים. מריצ' ורצ' יוצא ריצ'רצ', ומאפס
ושיכורה? שום דבר. אני לא מצליח להעמיד אותו.
ברקע אני שומע את ויצטום מהדהד לי בתוך הראש על זה שגיל
הפוריות הולך ויורד, למרות שתוחלת החיים עולה, ושבשנים
האחרונות משבר גיל הארבעים הולך ומעמיק.
זורק לה 200 שקל וסוגר את השירותים ובורח, שם עוד 200 לברמן.
נוסע הביתה.
מחר עוד צריך לקום לעבוד בבוקר.