אמיר, שתמיד נחשב הכי אינטלגנטי בנינו, טבע את הכינוי. ישבנו
בפאב ביום שישי, מסטולים מגולדסטאר וגראס , מקטרים על המוזיקה
הנוראית שהקיבוצניקים הכריחו את אלק הדי. ג'יי לנגן, כשפתאום
הדלת נפתחה .
כמו תמיד, הוא ידע לתת כניסה מרשימה. עומד שם בדלת, מכנסי עור,
מגפיים, וחולצת מעצבים שהשד יודע איך הוא יכל להרשות לעצמו עם
התקציב הקיבוצי.
אמיר העיף בו מבט דרך זוג עיניים סגורות כמעט לחלוטין. "תיראו
אותו" הוא אמר," אפולו ירד עלינו מהאולימפוס. יווני מאניק".
ומאז הכינוי נשאר. אפולו, היווני המאנייק. האל של יום שישי
בלילה.
  זאת הייתה תקופה קשה לכולנו. יצא שכולנו חזרנו בערך באותו
זמן מחוץ לארץ ולבעסה הבסיסית של להיות בקיבוץ נוספה גם מין
מועקה בגלל שלאף אחד לא היה מושג מה הוא הולך לעשות עם עצמו.
ללמוד, לחזור לחו"ל, לעזוב, או סתם אפילו להישאר בקיבוץ. היתה
מין תחושה של ארעיות ,שהכל זמני,  שמחר נתעורר ונימצא את עצמנו
במקום יותר טוב, עם משהו "משמעותי" לעשות. וכדי להעביר את הזמן
עד שזה יקרה העדפנו להיות מסטולים.
היום אני מבין שהיינו חבורה די דפוקה.
נחשבנו טרובל מייקרים, אולי בגלל שזה מה שהיינו. כולם מצאו
לעצמם חברים משלהם ולנו לא היה איכפת. ביום שישי שתים עשרה
בלילה, אפשר היה לראות בדיוק מי שייך למי. כל חבורה התיישבה
מסביב לשולחן משלה וריכלה על הדברים שעינינו אותה. הסטודנטים
היו מדברים על המבחנים ועל החיים בעיר הגדולה, החיילים סיפרו
אחד לשני סיפורי גבורה והשתכרו מכוס וודקה ומיץ תפוזים, אלעד,
שגיא וכל החבר'ה שלהם שתו קולה ודיברו על טרקטורים ותכנית
ההשקעות הבאה, ואנחנו ישבנו בשולחן הקבוע שלנו ותיכננו את מי
נזיין הלילה.
ומעל כולם, מול הקומפקטים והטייפים, עמדו אלק ה די. ג'י.
ואפולו והקשיבו למוסיקה.
אלק היה האדם הכי קרוב לאפולו, אם בכלל היה אפשר להיות קרוב
אליו. גם אלק היה בקטע של סמים, אבל לא כל כך מריחואנה אלא
יותר טריפים וכל מיני קקטוסים ודברים כאלה. הוא השיג את הסמים
שלו כמו שאנחנו השגנו את שלנו, בייצור עצמי. במה שאמור להיות
חדר השינה שלו הייתה מעבדה לייצור אל. אס. די. שאפולו תיכנן
לו, ובגינה היו לו סוגים אקזוטיים של קקטוסים שאפילו האחראית
על הנוי לא הצליחה לזהות. הנוסחה הייתה סודית, אבל אלק היה
צרכן הגבינות הגדול ביותר במשק. במטבח היו לו שני מקררים ואם
רצית בירה היית צריך לשים לב טוב איזה מקרר אתה פותח אחרת היית
מקבל מכת סרחון של גבינות רקובות. אלק היה די שפוי, בהתחשב
בכמות הכמיקלים שזרמו לו במוח, והיה די מסודר עם עצמו, מה
שהבדיל אותו מכולנו. הוא טען שהוא לוקח סמים רק כדי להתחבר
למוזיקה. למוזיקת טראנס. בכל שעה נתונה, עם היית עובר ליד הבית
שלו היית יכול לדעת אם הוא שם לפי המוזיקה. אם החלונות לא היו
רועדים-סימן שהוא לא היה שם. וטראנס . רק טראנס. שום דבר אחר
לא.
גם אצלנו בפאב, כמו בכל פאב קיבוצי ניגנו את "שיער" "רוקסן"
ושאר הלהיטים של פוליס אבל מידי פעם בפעם אלק היה מכניס להיטי
טראנס עדכניים ובסוף הערב , אחרי הסלואים, הוא היה משמיע חצי
שעה רצופה של מוזיקת טראנס מעולה שחלק ממנה הוא אפילו חיבר
בעצמו על המחשב שהוא קנה מרווחי הטריפים. כל הקיבוצניקים היו
הולכים בשלב הזה ומשאירים בפאב אותנו, את המתנדבים שיכורים
והמתנדבות שיכורות וחסרות הגנה (לכן אנחנו נשארנו) ואת אפולו
שזאת הייתה חצי השעה לה הוא חיכה כל השבוע. אני לא יודע אם זה
הסמים או שזה היה כשרון טבעי אבל המוזיקה שאלק היה שם הייתה
משהו מכוכב אחר בכלל. לרוב, אם היית רק מקשיב לה היא הייתה
מפוצצת לך את המוח. אבל לפעמים היית מצליח ל"רכוב עליה" והיא
הייתה סוחפת אותך ולא מניחה לך להפסיק לזוז. "לא לרכוב, בן
אדם" אלק אמר לי פעם אחרי שניסיתי להסביר לו מה המוזיקה שלו
עושה לי, "לא לרכוב, להתחבר. לטראנס אתה מתחבר. אתה קורא סייבר
פאנק?" באותו זמן הדבר היחיד שהייתי קורא היה הדף תקציב, וגם
זה בקושי, רק לראות עם מכירות המריחואנה מכסות את ההוצאות על
הבירה "זה בדיוק על זה, בן אדם" התעלם ממני אלק. "ממשק אדם/
מכונה. חיבור ישיר של הבן אדם למכונה דרך המוח. זה המכונה" הוא
הצביע על הקומפקט "וזה הבן אדם" הוא הצביע על אמיר שנע כמעט
בלי שום שליטה עצמית על רחבת הריקודים, גופו מתעוות בקצב אחיד
עם התיפוף המהיר, כמעט מהיר מדי, של מכונת התפים. "וזה" הוא
הרים פיסת קרטון "הממשק. זה מה שמחבר את המוח שלך למכונה.
הסמים. אנחנו עוד צריכים את הממשק הזה, אבל עוד מעט יהיה אפשר
להתחבר לזה ישירות. הנה, תראה את הגדול מכולם. הוא מקבל את
המכונה במוח. ישר. בלי ממשקים, בלי אמיעת. הגדול מכולם." אלק
נפנה אלי "הוא הסביר לי על הממשק, אתה מבין." הגדול מכולם היה
אפולו, כמובן. ועל רחבת הריקודים הוא באמת היה הגדול מכולם.
אנחנו סתם ניסינו להזיז את הגוף לפי המוזיקה אבל הוא באמת היה
מחובר. לא הייתה לזה שום מילה אחרת. הוא היה מחובר באופן מוחלט
וסופי. כל ביט, היה נראה על הגוף שלו באחד האיברים. כל שינוי
בקצב, במבנה הפנימי של השיר או איך שלא קוראים לזה, היה מיד
מתורגם עליו. אם היית מספיק מסטול היית יכול לחשוב שהוא לא
רוקד לפי המוזיקה אלא יוצר את המוזיקה בעצמו בעזרת מארג
התנועות המסובך להפליא שהוא היה יוצר. הקצב זרם מסביבו והוא
הכניס אותו לתוך הריקוד במיומנות ומהירות שלא תאמן. ראיתי פעם
באיזה סרט שהגיבור אמר שהוא הולך לרקוד עד שגיצים יצאו מנעליו.
זה מה שניתן היה לצפות מאפולו. שיעלה גיצים. שירקוד חור
בריצפה. עם כל הסוטול שלנו אנחנו ידענו להעריך את זה, ולהתפעל
מזה. אולי בגלל הסוטול שלנו. היינו רוקדים לידו, מקבלים ממנו
השראה, לומדים ממנו. אפולו האל.
אני חושב שזה היה הדבר היחד שעניין אותו בחיים, הריקוד, ואולי
גם הזיון אחר כך. בשביל זה הוא היה עובר איכשהו את כל השבוע
המסריח. בשביל לבוא ביום שישי בלילה, לבוש כמו שרק הוא ידע
להתלבש, לעמוד על רחבת הדי. ג'י יחד עם אלק. הוא היה מסתכל
מלמעלה על רחבת הריקודים, כאילו לבחור עם איזה בחורה הוא הולך
לבלות הלילה. ואז, שאלק הואיל בטובו להשמיע איזה שיר טרנס או
כל שיר רקיד אחר, הוא היה יורד אל רחבת הריקודים בתנועות
מאופקות ורוקד איזה ריקוד אחד או שתיים. לא משהו יוצא מהרגיל,
סתם ריקוד מעולה שנראה שהוא עשה אותו כלאחר יד, משהו שהוא יכול
לבצע בעיניים קשורות, אפילו בלי מוזיקה. רק כדי להראות לבחורה
שהוא בחר ("התורנית" כפי שאמיר קרא להן) שהוא שם והוא חושב
עליה. את האנרגיה הוא שמר לאחר כך, למופע החצי שעה האחרונה.
לא היה דבר כזה שאפולו יצא בלי בחורה. אנחנו בכל אופן לא
ראינו. גם בזמנים הכי קשים בפאב, שהבצורת השתוללה והמקום נראה
כמו מועדון לילה בסאן פרנסיסקו, אפולו היה מצליח לגרד בחורה
באיזה שהוא אופן. הוא לא היה הולך על הכי יפות בהכרח, יופי
חיצוני כנראה לא היה משהו שנחשב בעיניו. "תסתכל על איך שהן
רוקדות" הוא אמר לי פעם." ככה תדע אם הם מסוגלות להתחבר או
לא." הוא תמיד היה משאיר לך לפרש את מה שהוא אמר. כמו איזה
נביא מתנשא. שיטת החיזור שלו הייתה מאד פשוטה, אבל אפקטיבית.
אמיר, שהיה לו איזה עניו מיוחד באפולו, טען שכל מה שאפולו אמר
לבחורות הסתכם בשתי שאלות. "איך קוראים לך?" ו-"רוצה לשכב
איתי?". ניסתי את המשפטים האלה פעם על איזה מתנדבת שיכורה.
כמעט קיבלתי סטירה. אבל אצל אפולו זה ( או מה שלא יהיה שהוא
אמר להן) עבד. היית צריך לשים לב לזה טוב, כי אפולו שיכלל את
השיטה שלו במשך השנים, אבל בסוף כל ערב אפולו היה נוטש את רחבת
הריקודים וחמש דקות אחר כך בחורה מסוימת הייתה נפרדת מחברותיה
ויוצאת החוצה עם הבעת תמימות כל כך חזקה על פניה שהיית מוכרח
לחשוד בה.
אם אחד מאתנו היה מצליח במאמצים רבים להכניס מישהי למיטה כולנו
היינו שומעים על זה ישר. באורחת צהרים ביום שבת, היינו מגיעים
כולנו נפוחי עיניים ועם כאב ראש מייסר ומייד מוסרים דין וחשבון
על מה שעשינו בלילה. ביום שבת זה היה דיווח כללי: מי, מה , כמה
פעמים וסקירה קצרה על הביצועים שלה ושלנו. אך ככל שיום שבת
התמתח אל תוך תחילת השבוע מסרנו יותר ויותר פרטים, מנסים למשוך
את החוויה כמה שניתן. ביום ראשון, בארוחת בוקר, כבר היינו
מתארים את גודל הדגדגן ואת הריח שנבע מערוותה. אפולו היה מקשיב
לשיחות האלה, אבל לא בעניין גדול מדי. הוא תמיד סירב למסור
פרטים. אם היינו שואלים אותו את מי הוא זיין בלילה הוא היה
מתחמק מתשובה, או מחייך, או פשוט אומר שזה לא עניינינו (מה
שהיה די נכון).אמיר פעם ניסה להוכיח לו בתיאוריה מסובכת ושורת
טיעונים סדורה היטב שאם מזיינים ולא רצים אחר כך לספר לחברה
לזיון אין שום טעם וזה בדיוק כמו להביא ביד, אבל אפולו רק
הסתכל עליו בשתיקה מספר שניות ואז אמר לו שהוא אידיוט ואין לו
שום כבוד לנשים. על אמיר כמובן זה לא השפיע והוא עבר לדון במה
שבאמת עניין אותו באותה שבת-הבחורה האומללה שאדי הצליח להכניס
למיטה.
באותו יום שישי מדובר עישנתי ושתיתי קצת יותר מתמיד(כלומר הרבה
מעל המנה המומלצת) ושהגעתי לפאב הייתי כבר גמור לגמרי. החברה
ראו שמצבי קשה ומיהרו לסייע לי בדרכם המיוחדת- שורה ארוכה של
כוסות "קובה ליברה" עם רום שחור, משקה מאנייק במיוחד. בשש
בבוקר מחשב ההשקיה הפעיל את הממטרות על הדשא ליד מגורי
המתנדבות אבל רק אחרי חצי שעה הצלחתי להבין שהחלומות שלי על
גשם יותר מציאותיים מהרגיל. דבר נוסף שהממטרות עשו זה לפזר את
ערמת הקיא שהייתה מונחת באופן מסודר על חזי בלבד לכל חלקי גופי
ועל כל הבגדים. ככה שהגעתי הביתה פשוט זחלתי למקלחת, פתחתי את
המים וגנבתי עוד שעה שינה. הזכרונות שלי מהפאב היו מאד
מטושטשים וקצרים אבל לא עודדו אותי להיזכר יותר. ניסיתי להשתלב
בשיחה אבל מסיבה זו או אחרת לא כל כך הבנתי את השתלשלות
המאורעות וגם לא על מי בדיוק מדובר. כל מה שנתקע לי בראש היו
המילים האחרונות של אפולו "אין לך כבוד לנשים." אין לנו כבוד
לנשים? אני מניח שבאמת לא היה לנו. לא היה לנו כבוד לאף אחד
חוץ מאתנו. ובעצם גם לא אחד לשני. אז גם הבנתי שאני משתמש יותר
מידי במונח "אנחנו" וכמעט לא במונח "אני". כאילו חבורת הכססה
היא מין ישות אחת שמורכבת מארבעה אנשים שמשתמשים בארבע גופים
אבל רק עם מוח אחד. ניסיתי לראות את עצמי לבד, עושה משהו רק
בעצמי, בלי תום, בלי אמיר, בלי אדי. לא הצלחתי. אני ותום היינו
עובדים ביחד בגד"ש ואורחת בוקר היינו אוכלים יחד עם עובדי
המטעים שם אדי היה עובד. להפסקת עשר היינו עולים לרפת שם אמיר
עבד. בארוחת צוהריים היינו כולנו נפגשים, יושבים ביחד ואחרי זה
עולים למגורים להוריד איזה בנג כדי שנוכל להמשיך את העבודה
בסבבה. אחרי העבודה היינו ישנים כל אחד בחדרו, ואז נפגשים
בארוחת ערב שלאחריה היינו משיכים בסשני הסמים אל תוך הלילה.
וככה יום אחרי יום אחרי יום. חודשים. ואם אחד מאתנו היה חסר
בגלל מילואים או איזה שהוא אסון אחר, היינו מרגישים (כמו שתום
ניסח את זה פעם) כמו תמנון עם שבע זרועות. היינו חבורת הכססה
נגד שאר העולם. אחרי שאפולו לימד אותי לקרוא מצאתי את המונח
לזה באחד מספרי המדע הבדיוני שהוא המליץ לי. גשטלט. או מה שזה
לא יהיה. לא היו חילוקי דעות בקשר למשהו או מישהו בתוך החבורה.
למעט אולי משקאות מועדפים. העולם מחוץ לנו נחלק לשתי סוגי
אנשים :"אנשים בראש טוב" מושג שכלל אנשים מסוגם של אלק, אפולו
ועוד כמה נבחרים, ו"אידיוטים" מושג שכלל בתוכו את שאר
האוכלוסייה האנושית. לא רחשנו שום כבוד לאידיוטים שהיו ברובם
אנשים שלא גילו את "נפלאות" הסמים (באותו זמן חשבתי שהסמים הם
באמת הדבר הכי נפלא עלי אדמות) אנשים שחיו חיים רגילים וכמו
שאנחנו ראינו אותם-משעממים. חשבנו, לא, ידענו שאנחנו הכי חכמים
והכי מעודכנים. רק אנחנו ידענו את "הדרך הנכונה". לא היה מקום
לאף אחד אחר בתוך חבורת הכססה, ובטח לא לנשים שעלולות להכניס
רעיונות משונים על יציבות ו"מערכות יחסים" ומחויבות ושאר דברים
שנשמעו באוזנינו כמו קללות או התחלת ההתנוונות. פחדנו פחד מוות
מההתברגנות הצפויה אם וכאשר נכניס נשים לחיינו. פחדנו ולכן
שנאינו והתייחסנו בזלזול. אישה הייתה רק בשביל זיון. יותר מזה
היה יכול לאיים על הברית השברירית שנרקמה בינינו. אם היית מפתח
"מערכת יחסים" היית חוצה את הקווים אל העולם של ה"אידיוטים"
ומאבד את הייחוד שלך. בעצם היותנו מעטים הייתה התרסה מול שאר
האידיוטים. אנחנו מיוחדים. אנחנו מיעוט משום שהחכמים, הצודקים
הם תמיד מיעוט . עמוק בתוכנו ידענו שאנחנו כנראה מפסידים די
הרבה מהחיים אבל נראה לנו שאורח חיינו מצדיק את זה ויותר מזה,
שווה את זה.
ככה המשכנו לחיות, מושכים את החיים מדקה לדקה, משקיפים אל
האופק בשביל לראות אם יתגלה איזה משהו שיהפוך את החיים שלנו
לנסבלים. כלום לא הופיע ולכן חיפשנו עניין בכוח. עשינו פעם אחת
מסיבת "עד לא ידע"- מסיבה שהעיקרון העומד מאחוריה אומר שהבנג
חייב להיות דלוק במשך שעתיים לפחות וכל הזמן הזה מישהו חייב
לעשן. לפי העדות של עינת זה נגמר בשתים וחצי בבוקר שכולנו
התפרצנו לחדר שלה ערומים ודרשנו כמעט בכוח לזיין אותה. יכול
להיות שזה נכון, כל מה שאני יודע זה ששולשה ימים אחר כך לא
הגענו לעבודה . ירדנו מזה. אחר כך שיחקנו ב"קופת הקופה". כל
אחד שם כסף בקופה ומי שמזיין באותו ערב את הבחורה הכי מכוערת (
"הקופה") לוקח את הכסף אליו. זה העביר לנו כמה שבועות משעשעים
ביותר.
אבל גם זה נגמר אחרי שאדי זיין את בקי "מפלצת הבירה האנגלית"
וגרם לה להתאהב בו. מאותו רגע ידענו שהוא מסוגל לזכות בקופת
הקופה בכל רגע נתון (היה ממש קשה למצוא מישהי יותר מכוערת
ממפלצת הבירה) והמשחק איבד קצת מטעמו. אחרי זה שיחקנו עוד כמה
משחקים, דיביליים לא פחות, אבל איכשהו הכל התחיל לאבד טעם.
לפחות בשבילי. האם זאתי התקופה שבה התחלתי להתרחק מחבורת
הכססה? לא יודע. כל מה שאני זוכר זה סוף שבוע אחד, יותר גרוע
מרובם. בדיוק אז הגיעה קבוצה חדשה של מתנדבים מאנגליה או
מסקנדינביה, אני לא זוכר בדיוק. מה שאני כן זוכר זה שבמשך
עשרים וארבע השעות של הסופשבוע ניסיתי להתחיל עם שבע בחורות
שונות וכולן אמרו לי לא. אני לקחתי את זה מאד אישי, בתור
כישלון פרטי שלי כגבר או משהו כזה, למרות שאני חושב על זה
עכשיו אני ממש לא מבין איך בחורה יכולה להימשך אל בחור שהוא כל
כך מסטול עד שהוא בקושי יכול להגיד את השם שלו. חזרתי הביתה
ומכיוון שהייתי לבד ניצלתי את ההזדמנות והסתכלתי טוב טוב
מסביב. ראיתי את בקבוקי הבירה הריקים שזרוקים בכל פינה, את
המאפרות עם בדלי הסיגריות שנשפכים מהן, את הבנג, את הרצפה
שמכוסה בשכבת טינופת בת חצי שנה לפחות. נשכבתי על המיטה המכוסה
אפר וכתמי זרע נושנים וחשבתי לעצמי "אולי משהו לא בסדר בכל
התמונה הזאתי". מחשבה קטנה, חולפת. החזיקה מעמד בדיוק בחמש
שניות שלקחו לי לשקוע בשנת שיכורים, שנת שכחה מבורכת. אבל הצל
של המחשבה המשיך להציק לי גם בבוקר שאחרי ובימים שאחר כך. "זה
הכל? בשביל זה אני חי?". רציתי לשאול מישהו, מישהו שיסביר לי
מה פה קורה פה. ישבתי עם תום ערב אחד, רק שנינו. תום, בתור
מארח למופת הוציא את הבנג והתחיל להכין כססה. ההליך היה כל כך
מוכר עד שלמעשה לא שמתי לב מה קורה עד שתום הגיש את הבנג עם
המצית. הסתכלתי עליו, גייסתי איכשהו את שאריות התאים האפורים
שנותרו לי ושאלתי אותו בשביל מה זה טוב. תום היה מאד מופתע.
"אתה בסדר? את זה מעשנים. זה טוב. תיכף גם תבקש ממני הוראות."
"תום, תאמין לי, אני יודע מה עושים עם זה וגם איך לעשן את זה.
עשיתי את זה אלפי פעמים כבר. השאלה שלי היא אחרת. בשביל מה זה
טוב?"
תום לא היה טיפש, להפך. פשוט הוא לא היה מוכן לשאלה כזאת. זה
כאילו שאלתי אותו למה הוא נושם. עישנו כל כך הרבה שזה נהפך
אצלנו למעין טבע שני. תום עדיין החזיק את הבנג והמצית ביד. הוא
הסתכל עליי והבין שבגלל איזו שהיא תקלה חמורה אני לא מתכוון
לעשן. הוא מיד פנה לתקן את התקלה ועישן את הראש בעצמו. אחרי
שהוא פלט את העשן הוא המשיך:
" בשביל מה זה טוב? בשביל לשכוח את המציאות. המציאות זה חרא,
נכון?" הסכמתי איתו בקטע הזה. "אז מעשנים. לא שזה משפר את
המציאות, אבל לפחות אנחנו לא שמים לב לזה. וחץ מזה, זה גם מקצר
את החיים, וכל מה שמקצר את החיים זה טוב, לא? תחיה פחות -
תסבול פחות" תום התחיל להתלהב מהרטוריקה של עצמו.
" כאילו, תסתכל על העתיד. מה מחכה לך שם? אני אגיד לך. אני
אגיד לך בדיוק! אישה אחת, שנים שלושה ילדים, עבודה קבועה,
שמונה שעות ביום, כמו רובוט. ובמוצאי שבת, שיא הריגוש השבועי-
מנגל על הדשא עם החברה מהשכונה! וואו!! נגדל כרס, נתגלח פעם
ביומים, נשים דיאודורנט רק ביום שישי שנרד לחדר אוכל. כי מה זה
כבר משנה. זה העתיד שמחכה לך. ואתה יכול לפנטז עד מחר על להיות
עשיר או מפורסם. שנינו יודעים בדיוק מה הסיכויים שזה יקרה. אז
אתה רוצה לחיות בתוך המציאות? עזוב אותך. עזוב אותך מהחיים
בכלל." תום נעשה מאד נרגש. הוא קם מהמרבץ שלו ופנה לעבר הארון
והתחיל לדבר על נושא אחר לכאורה, אבל אני ידעתי, ופחדתי, שזה
עדיין קשור באותו נושא.
" אני אומר לך, יש לי דברים שאני קניתי אבל אני לא משתמש בהם."
הוא פתח את דלת הארון.
" למשל זה ". תום הוציא מזוודה קטנה מפלסטיק קשיח. הוא פתח את
המזוודה והוציא  אקדח. "ברטה אף 92. האקדח הכי טוב שיש. עלה לי
מלא כסף. אבל מה ? אני בכלל לא משתמש בו. אז למה קניתי אותו?
לא חבל?" הוא הוציא את המחסנית, דרך פעמיים, והסתכל על תוך בית
הבליעה. נקי. הוא הכניס את המחסנית חזרה ודרך את האקדח. אז הוא
הסתכל עליי ליראות אם הבנתי שהאקדח טעון. לפעמים אני אומר
לעצמי, תום, למה שלא תשתמש בדברים שברשותך?" הוא הכניס את
האקדח לפיו," פתח את הנצרה ודרך את הפטיש לאחור. ונשאר לעמוד
שם, עם האצבע על ההדק, מסתכל עלי בציפייה, כאילו מחכה לאישור
שלי, או שאני אצטרף עליו.