הם ישבו בחושך.
הם לא כל כך רצו לשבת בחושך, אבל הפסקת החשמל לא השאירה להם
הרבה ברירות.
בהתחלה הם עוד חיפשו נרות, אבל הם לא באמת הכירו את החדר שהם
היו בו, ככה שלא היה להם הרבה סיכוי. אחרי כמה התנגשויות ושלוש
ברכיים שרוטות הם פשוט התיישבו על הרצפה.
הם ישבו בחושך על הרצפה.
הם ניסו לדבר על כל מיני נושאים זניחים, כדי להעביר את הזמן,
אבל מסתבר שהרבה יותר קשה לקיים שיחה חסרת עניין כשאי אפשר
לראות אם האדם שמדברים איתו מקשיב לדברים המיותרים שנאמרים. אז
הם התייאשו ופשוט ישבו שם, על הרצפה בחושך, ושתקו ביחד.
הם ישבו בחושך על הרצפה בשתיקה.
שניהם לא ידעו הרבה על הבנאדם האחר שהיה איתם בחדר. לא הרבה
בכלל.
הוא ידע שהיא בחורה בערך בגילו, 20 ככה, בערך מטר שבעים, ולפני
שנכבה האור הוא הספיק לראות שיש לה שיער שחור. הוא גם ידע שהיא
נעולה בתוך החדר החשוך הזה איתו ושיש לה קול חמוד.
היא ידעה שהוא גבוה. היא לא ידעה עד כמה כי תמיד הייתה לה בעיה
להעריך דברים כאלה. אבל הוא היה גבוה, כי הוא היה יותר גבוה
ממנה. היא לא ראתה אותו לפני שנכבה האור, כשהוא נכנס לחדר היא
הייתה עם הגב אליו ועד שהיא הספיקה להסתובב כבר היה חושך.
בהתחלה היא חשבה שהוא כיבה את האור, זה קצת הפחיד אותה, אבל
מהר מאוד היא נרגעה. היא יכלה לשמוע כמה הוא נלחץ מהחושך, ואיך
הוא משחק עם המתג של האור בעצבנות. היא הבינה שהוא לא יותר שמח
ממנה להיות נעול בתוך חדר חשוך. אה כן, החדר היה נעול. זה היה
הדבר השלישי שהם גילו. הדבר השני היה שהמתג של האור לא עובד.
הדבר הראשון שהם גילו זה שיש חושך (יותר נכון שאין אור, חושך
הוא לא באמת ממשי, הוא פשוט דרך נוחה לקרוא למחסור באור).
בעקבות שלושת הדברים האלו התחלת השיחה ביניהם התנהלה בערך כך:

"אה, חושך."
"בדיוק עמדתי להגיד את זה. מה קרה לאור?"
"חכי אני חושב שיש לידי את המתג של האור."
"טוב."
"האור לא עובד."
"המתג."
"כן, המתג לא עובד."
"הבנתי את זה כבר."
"טוב, אני אבדוק בחוץ, אולי קפץ פקק או משהו."
"טוב."
"הדלת נעולה."
"מה?"
"הדלת. היא לא נפתחת."
"אה. טוב."

רק אחרי השיחה הקצרה והלא ברורה הזאת הם התחילו לחפש נרות. קצת
מוזר שזה היה האינסטינקט הראשון שלהם, ולא לבדוק אם לאחד מהם
יש דרך להדליק את הנרות. לשניהם לא היה אש. דבר מוזר נוסף היה,
שבכל הזמן עד שהשתתקו שניהם לא חשבו לשאול את האדם האחר איתו
היו נעולים בתוך חדר חשוך איך קוראים לו. הם גם לא שאלו אחד את
השני מה הם עושים בתוך החדר הזה, שמקודם אמנם היה מואר ופתוח,
אבל עכשיו הוא היה חשוך ונעול.

הם ישבו בחושך על הרצפה בשתיקה.

הדלת נפתחה. מישהו הציץ פנימה, הדליק להם את האור ויצא כשהוא
משאיר את הדלת חצי פתוחה.
הם הסתכלו אחד על השנייה, וצחקו. אחרי היסוס של רגע שניהם קמו
ויצאו החוצה. היא פנתה שמאלה, והוא פנה ימינה. רגע לפני שהם
נעלמו אחד לשני מהחיים לנצח, הם השתהו. שניהם חשבו להגיד עוד
משהו, אבל כנראה שאין באמת משהו מתאים להגיד בסיטואציה הזאת,
אז הם פשוט ויתרו והלכו לדרכם.