קר לי. קר מאוד, ומשום מה הקור מזכיר לי את הטיול שעשינו
לאנטליה ב-2002.
זוכר?
טסנו בתחילת יוני. חרדת מגדלי התאומים התפוגגה זה מכבר, וכבר
יכולתי לשוב ולעלות על מטוס ממריא בלי לראות אנשים מזנקים מתוך
מגדל קורס דרך דמעה שקופה.
הים זרח בכחול, והשמש האירה בצהוב חלמוני חזק. הרגשנו כאילו
שאנחנו בתוך הכחול-צהוב-זוהר-מאובק-מוכר של תחילת קיץ ישראלי,
אבל זה לא ישראל כאן, מותק. המים בחופי אנטליה היו קרים
ומפתיעים.
אני מכירה את זה. בהתחלה הקור חונק אותך, אבל בהדרגה אתה מתכסה
במעטה תוך-מימי חמים ולבסוף, כשאתה יוצא מן המים, נפרמת
החמימות בבת אחת בצליפה מהירה של אוויר קר.
צריך רק להמשיך ולשחות. התנועות מרככות ומגמישות את הקור.
נשיפה. שאיפה. נשיפה. החוצה. פנימה. שחיתי לכיוון שובר הגלים,
והצבתי לעצמי את קצהו המרוחק בתור מטרה.
לשאוף, וראש החוצה.
לנשוף, ואתה נמצץ פנימה, אל האפלה הכחולה-קרה.

מים קרים.
כשהייתי בהשלמה בבה"ד 18, אחרי קורס למדריכות מור"ג ועוד לפני
השיבוצים, הייתה לנו הפסקת חשמל הכי מטורפת בעולם. אחרי יום
שלם בשטח, בדייסת-ינואר בוצית, חזרנו בערב אל בסיס חשוך, אל מי
קרח של עשר שעות חשמל מופסק.
איך שצרחתי במקלחת, כשהמים שטפו מתוך החושך. טרום-אישה קמאית
בקעה מתוכי בזעקות תחת תוהו המים המסתחררים, בשחור-המקלחת
הקפוא והמוחלט. האדם טרם גילה את האש, הלהבה הכתומה והחמה עוד
לא האירה בלבו, נשמתו הייתה חשוכה, ובראשו לא זהרה גחלת.
אבל מתוך אונת המצח, פעמה בי ידיעת קיומו של מפלט מן הקור. היא
התפשטה גלים גלים והייתה כתומה וחמה. עוד מעט אתעטף בשלוש
שמיכות צבאיות שתחממנה אותי יותר מפרוותו של דב מערות קטול.
עוד מעט.

אבל בינתיים שריון עבה וקשה של קרח.
בלילות החורף הייתי הולכת תמיד לישון אחריך, מחשיכה את אור
התכלת המרצד של הטלוויזיה, מכבה את המזגן כדי שהמשב היבש והחם
לא יחרוך את נשימתך ומתכווצת אל הספה הגדולה, בתוך שכמייה
אדומה מצמר.
דרך הבהונות, דרך האצבעות זרם הקור. הוא נספג בתוכי כמו מים.
טסיות השלג האדומות הושיטו זו לזו שש זרועות יפהפיות וגיבשו את
הדם בעורקים.
קר בבית.
אפלה כחולה קרה.
עוד יותר קר.
אבל עוד מעט יהיה לי חם.
והמחשבה הזו שולחת בי צמרמורות איזה-כיף-לי-שעוד-מעט-זה-יתחיל.
גבישי הדם ישחררו את אחיזתם האיתנה אלה מאלה, והאדום אדום
יחזור לגעוש בעורקים.
אתה הנך שמש תוך-שמיכתית מזיעה ולוהטת.
אני הנני פלנטה אומללה, עלוקה של חום.
בהונותיי הקפואות ייצרבו בחום גופך. החום יקרן את דרכו אליי.
סדין קפוא ירתח. שמיכת הקרח תעלה באש.
עוד מעט.

אבל עכשיו קר.
"קר." אני אומרת. "אני לא מצליחה להתחמם."
"זה לא ישראל כאן, מותק!" צעקת אליי מן החוף. "המים קפואים.
תשחי, תשחי, תזוזי קצת!"
אבל דבר לא הועיל, ולא יכולתי להימלט מן הקור. יצאתי מן המים,
ואתה צחקת אליי, פרוש לקראתי תחת השמש על כיסא השיזוף בחוף
באנטליה.
"זה קו רוחב יותר צפוני." נשפת אוויר לוהט אל תוך אוזני הכואבת
מקור. "את קפואה, מותק."

זה לא ישראל כאן, מותק, זה קו רוחב יותר צפוני.
הקור לא חולף. הגבישים אוחזים זה בזה בזרועות עשויות קריסטל,
ופעימה של התגבשות מרעידה אותי. גרעין קטן של קיפאון הולך וגדל
ומתפשט ומתפרש סביב.
זה לא ישראל כאן. זה קו רוחב יותר אחר.
הקרח אינו מפשיר יותר, החום אינו נולד. הכל כבה כשגלי האור
דועכים, כשדופק החום חדל לפעום. עוד מעט לא אזכור דבר, כי
באפלה הקרה מתגבה קיר ביני ובין הזיכרון.
זה לא כאן. זה קו רוחב אחר.
ידי התגבשה, ורק במאמץ רב אני מצליחה לאחוז בזנב היזכרות. הנה
שמיים כחולים, ומתוכם זורח חלמון ביצה. הנה הוא נשפך ארצה על
מגדלים קורסים. הנה שכמייה אדומה עשויה מצמר של דב מערות קטול,
ואור התכלת עז ומרצד. הנה דמות אדם על חוף ים רחוק וזר. הנשימה
אינה חרוכה, אלא קלה, והמשב היבש והחם כבוי וקר.
זה לא כאן. זה מקום אחר.
לאט לאט לאט. כבר נמסו הזיכרונות. זה הסוף, סוף כל הסופים.
זוהי לידתו של הנצח. זוהי ההתחלה. מותו של החום. לידתו של
הכפור.
רגליים זהירות מונחות על אינספור המדרונות. הן מותירות מאחור
את חותם עקבן, טביעות כף רגל צבעונית בערבובייה של אדום, כחול,
צהוב ותכלת, ומכל המדרונות בבת אחת הן מחליקות אל הנצח.