שכבתי על המיטה ובכיתי.
זלגו לי המון דמעות, וכאילו לא שלטתי בהן.
מלמלתי הרבה, אפילו אני לא הבנתי מה אמרתי.
כאב לי ושרף לי נורא. כל הפצעים שלי נפתחו,
ובכלל לא היה לי זמן להתכונן לזה.
להתרחק ממך, לטפל בעצמי.

הדמעות האלה כל כך נוראיות, הן מייסרות אותי וגורמות לי להרגיש
רע עם עצמי.
אני רק מנסה להשתחרר, לא רוצה להכאיב לאף אחד.
לא רוצה לפגוע, רק רוצה להמשיך הלאה כאילו כלום לא היה.

הן גדולות, ונראה שהן ימשיכו לזלוג לנצח, אם יש דבר כזה.
אף אחד לא שומע אותן, אף אחד לא שומע אותי,
ואני בכלל לא מבינה איך.
איך אפשר שלא לשמוע כאלה נהרות זורמים?
איך אפשר שלא לראות מבט כל כך עצוב?

הן עדיין זורמות, והן אדומות נורא.
אני מודה על כל דמעה שכזו,
היא מקרבת אותי להחלטה שצריך להמשיך הלאה.
אני ממשיכה הלאה.
אני ממשיכה.
אני.
אין לי כוח לזה יותר.

לזכרה, ולזכר ההשראה השנייה לזה.