הסתכלתי על השטר האחרון שהציץ מהארנק שלי, רק לפני רגע הלכתי
לכספומט והרגשתי כאילו אני שודד בנק. ההרגשה של להחזיק את כל
הכסף הזה ביד, זה צריך להיות לא חוקי פשוט. רק מי שזכה לספור
2000 שקל בשטרות של חמישים יוכל להעיד על התמסטלות הזו שאתה חש
כשאתה ספור שטר אחרי שטר אחרי שטר. ה2000 האלו, אמא הכניסה לי
לחשבון רק לפני שלושה ימים, ככה זה שההורים גרושים ומנסים
לקנות אותך בכסף. "זה לרישיון," היא אמרה אבל בלב ידעתי שאין
קשר בין הכסף הזה לנהיגה ושאבא בכלל ממן לי את השיעורים, אז
שמתי אותו שם ולפני שהספקתי לסגור בתוכנית, הוא כבר ביד שלי
מחולק לחמישים אחרי חמישים אחרי חמישים.
בבוקר קמתי מאוחר. השעון שוב לא צלצל. והפעם, דפקתי לו את
החיים כאשר גילתי שעכשיו שמונה ולא שבע. אפילו לא החלפתי
ממכנסי הפיז'מה המטונפות, רצתי כמו מטורף אל בית ספר. האנשים
האלו, שמאחרים לבגרות, אלו שנכנסים בסערה לכיתה חוטפים מהבוחן
את מחברת הבחינה ומתיישבים נוטפים זיעה שהנשימות שלהם נשמעות
בכל רחבי הכיתה וכולם מקללים אותם, הפעם זה הייתי אני.
פעם שעברה שהוא עשה לי את זה, השעון המזדיין הזה, היה שהבטחתי
לשרון שאתקשר אליה. הקול העולה והיורד שלה עוד מציק לפעמים
לפני השינה שאני מכוון את השעון כדי לקום, הוא לא מבין כמה הוא
עלול לסבך אותי.
ואני כולי שקוע במחברת הבחינה הזו, קורא שאלה אחרי שאלה ולא
מצליח לזכור את כל מה שהמורה הפרטית שלי טחנה לי רק לפני
יומיים. גם למדתי לבד, המון, כמו שבחיים שלי לא למדתי למבחן,
ופעם הייתי טוב בזה, ועכשיו, יושב אבוד מול דפי משבצות חסרי כל
תכלית שיקבעו לי את העתיד. והזמן מתקצר. פתאום נזכרתי ששכחתי
לצחצח שינים והטעם המגעיל של הלילה עוד מציק לי עם כל נשימה של
התנשפות. ואם זה לא הספיק אז גם העט שלי הפסיק לעבוד.
"למישהו יש עט?"
הילדה עם הפוני צרחה עלי. אני אפילו לא יודע איך קוראים לה,
אני גם לא חושב שהיא יודעת מי אני, אבל זה לא מנע ממני לפתוח
את הפה המתוק שלה שבדרך כלל תקוע בתוך לשון של חבר שלה ולצעוק
עלי "תסתום". ככה בלי שום בושה, היא לא מבינה כמה זה חרא לעשות
בחינת בגרות בלי עט? אני לא מבין.
הבוחנת הייתה חמודה. צעירונת. אולי בת 20. אני לא יודע מאיפה
היא מצאה ג'וב כמו לשמור על ילדים שצעירים ממנה בשנתיים בבחינת
בגרות. רק לפני שנה היא בטח ישבה שם על אותו הכסא שאני ולחשה
תשובות לחברה שלה כדי שלא תיכשל. היא ראתה שאני נסער, הציעה לי
עט, ואחרי זה שאלה אם ברצוני לצאת לשתות משהו בחוץ.
היא ליוותה אותי כמובן. נכנסתי לשירותי הגברים והיא נשארה
בחוץ. מחייכת לעצמה ומוציאה סיגריה. ואני חשבתי שהיא נדיבה,
פשוט רצתה הפסקת עישון. בכל אופן, שטפתי את הפנים ולא שמתי לב
שהרצפה מוצפת. תוך שניות הנעלים שלי היו ספוגים במשהו שהיה
דומה למים עם גוון צהוב. קיללתי מישהו משהו בלב. לא היה נעים
לי לצעוק את זה ולהפריע לחברים שלי עוד יותר ממה שכבר הפרעתי.
אבל שהנוזל נגע באצבעות שלי כבר הרגשתי שאין סיכוי שאצליח
לעבור את הבגרות הזאת עם עובר.
הכאב החד הזה של התסכול הזה, ורק אתמול שרון אמרה לי שהיא לא
יודעת מה היא רוצה מהקשר שלנו. הצביטה הזו, השריטה שלאט לשאט
נחרטת על גופי פתאום החלה להציק והרגשתי שאני חייב לברוח. חייב
לצאת משם. אז לא חזרתי לבגרות. גם שהיא צעקה עלי, המשגיחה,
התעלמתי ויצאתי משער בית ספר משאיר אותה בוהה באוויר וחוזרת אל
הכיתה בחוסר ברירה.
יכולתי לתאר אותה אומרת לאישה הזקנה שנשארה להשגיח שהלכתי. ואת
האישה עונה "לא חבל עליו? הוא נראה בן אדם טוב". תגיד אומרים
עלי שאני נראה בן אדם טוב.
ועכשיו, עכשיו אחרי שהוצאתי את ה2000 שקל שאמא אתמול נתנה לי
ותרמתי למועדון הילדים במצוקה שנמצא ליד בית ספר, קניתי פותחן
בקבוקים, חלוק אמבט, מגבת רחצה, 20 בקבוקי בירה, סידרתי אותם
בשורה, יושב אני ומסתכל על השטר האחרון שנותר לי בארנק, משועמם
ושואל את עצמי אם גם עכשיו יגידו עלי שאני בן אדם טוב.