היא עמדה מוקפת בחברותיה לכיתה ו' שתיים, מספרת בפרטים
ובחגגיות את אשר קרה לה באולם הספורט הריק, בשעה האחרונה עת
היו הן בשיעור חשבון המשעמם. נהנית מתשומת הלב שפתאום הרעיפו
עליה, לחשה להן בסוד כיצד שכחה את משקפי הראיה שלה וחזרה לאולם
הריק, למרות ששמעה את הצלצול הקובע את התחלת ההפסקה הגדולה.
האולם שהיה לפני זמן לא רב, מלא בתלמידים משולהבים ממשחק
הכדורסל שזה עתה סיימו, נזנח לטובת השמש החמה שבחצר
והרכילות החדשה על רות מלכת הכיתה וחברה החדש. היא ניגשה
למלתחות מניחה כי דווקא שם שכחה את משקפיה, מנסה לשחזר את
פעולותיה רגע לפני שהמורה לספורט צעק עליה שהנה היא שוב חולמת
בהקיץ, ושהגיע הזמן להקיף את האולם בריצה קלה כדי להתחמם.
היא זכרה שנבהלה, ממהרת לבצע אחר הוראות המורה הקפדן. כעת עמדה
שם נזכרת באמה שהייתה אף היא נוהגת להעיר לה על החולמניות שלה,
מטיחה בה את אינספור הפעמים שאיבדה את צרור המפתחות או את
ארנקה. היא אמרה לעצמה כי את משקפיה היא חייבת למצוא ושלא
תחזור בלעדיהם הביתה, כשנשמע הצלצול לחזור לכיתות, עדיין עמדה
באולם הרחב מחפשת בין החפצים העזובים את אשר שלה.

שקועה ומוטרדת לא הבחינה בבחור המנקה שנכנס לשם אף הוא, סוגר
אחריו את דלתות האולם בתקווה שלא תופרע עבודתו, ושיסיימה לפני
ארוחת הצהריים,זמן המנוחה היחיד שלו. בהתלהבות ילדותית היא
סיפרה כיצד נבהלו בתחילה לראות אחד את השני, וכיצד לחייה בערו
כששתק מביט בה בלי לומר מילה. היא מילמלה משהו על משקפיים
אבודות, והוא הציע מיד לעזור לה, ממבוכה ובלי להתכוון היא שפכה
את דלי המים שהכין מבעוד מועד, ושניהם צחקו בהקלה, היא לא
זוכרת כיצד החל להתיז מים עליה, והיא לברוח ממנו באולם, צוחקים
בשובבות מתעלמים ממשקפיה או הוא מעבודתו. לפתע תפס אותה וקרן
השמש שחדרה מבעד לחלונות האולם הגבוהים ריצדה לרגע בעיניו והוא
נישק אותה על שפתיה, נשיקה מהירה חשאית שצללה לתוכה ברכות שלא
הכירה. היא עזבה את האולם, מחייכת אליו ללא משקפיה. כעת עמדה
מוקפת בחברותיה שצחקו איתה על סיפורה המרגש, שדחקו בה לדעת
עוד, והיא חוזרת על הפרטים, הפעם בהגזמה, מוסיפה את תנועות
ידיו על ניצני שדיה הלא בשלים, מתמלאת בתחושה נעימה שעלתה מבין
ירכיה ומוקסמת כמוהן מסיפורה שלה המיוחד.

בצהריים חזרה לאולם הריק, מקווה לפגוש בו שוב ומתאכזבת למצוא
בפינת החדר את משקפיה, יודעת שמחר תחזור להיות "הילדה
במשקפיים" בעלת החיים הרגילים,עם אותן בעיות בחשבון המקצוע
השנוא. את הדרך חזרה הביתה עשתה בריצה מלאת חיוניות מבקשת
לספר לאמה על היום המיוחד שעברה. על התקרבות הבנות אליה
והעניין שגילו בה, על היום בו דיברו עליה, נעמה, ולא על רות
מלכת הכיתה ומעלליה. היה זה צהריים חמים ואמה כבר הכינה את
ארוחת הצהריים, ישובות מסביב לשולחן במטבח, שאלה אותה האם על
היום שעבר עליה. היא החלה לספר בהתחלה על המשקפיים, אחר על
הבחור והנשיקה רואה את גוף האם מתקשח לעומתה. לא מבינה את
תגובת עיני האם המבוהלות, המשיכה בחיוך ילדותי לספר איך רץ
אחריה, רודף בצחוק, נלחם איתה "מלחמת מים" מבלי שישימו לב לזמן
שעובר.

את אשר קרה מיד אחר כך זכרה כמו בסרט, את אימה הפורצת בזעקה,
מתקשרת בבהילות לעבודה של אביה. היא זכרה כיצד הפשיטה אותה
אימה בסלון, בודקת את גופה הילדי, מחטטת בו כמחפשת דבר מה שאבד
, תוך כדי שאלות של "היכן נגע", "מה ביקש שתעשי לו ואיך".
מבינה מעיני האם כי יש בסיפורה משהו נורא , התכנסה היא יותר
ויותר בשתיקתה, אינה מבינה כיצד הפך היום הנהדר לבעיה חמורה
שניבטה כעת גם מעיני האב שהקדים לבוא הביתה, מאשים את אמה שלא
הסבירה לה מספיק על הסכנות של ילדה בגילה, שגידלה אותה למתן
אמון בבני האדם - לא מפחדת מזרים. שעות ארוכות עוד עברו באותו
הלילה עד שפסק הלחש זורע האימה מחדר השינה של הוריה. והיא שקטה
שכבה במיטתה מבולבלת ולא מבינה. למחרת הלכה לבית הספר מלווה
בשני הוריה חמורי הסבר, שדיברו מעל לראשה על המצב החמור,
צועקים מילים לעבר המנהלת שהחווירה אף היא, נועצת עיניה בה,
כמו הייתה חולה במחלה קשה נידונה למוות בגיל כל כך צעיר.

היא לא רצתה שאחות בית הספר תיגע בה, נזכרת כיצד הייתה זו
מגיחה מדי פעם לכיתה, לבדיקת כינים, פורמת בזריזות מכאיבה,
צמות וקוקיות שנקלעו בתשומת לב רבה בבוקר, טופחת בתזזיתיות על
הראש העומד לפניה, מעבירה את השערות מצד לצד בחוסר סבלנות
ונוהמת קצרות, משרבטת מילים על הדף הלבן ויוצאת כלעומת שבאה.
האחות, הפעם בחיוך מוזר, הורתה לה להישאר בתחתונים ולחכות מעבר
לוילון הכחול שבחדרה, הוריה עמדו בפתח החדר כמחכים לידיעה מרה,
והיא חשבה בליבה שאין לה כינים, והיא בעצם בריאה וחזקה
וכשיחזרו הביתה תאמר להם שיפסיקו לדאוג לה כל כך.

נעמה ישבה בחדר הקטן, מצמצמת את רגליה הארוכות בתנועה מלוכסנת
כלפי מטה, מחכה לתוצאות האבחון של הפסיכולוגית שזה זמן התראתה
עימה. העדשות בעיניה הציקו לה קצת והיא חשבה שכדאי לה להפסיק
ללכת איתם ימים שלמים, ושהאדמומיות שבהן מתחילה להראות כמו
תחילתה של דלקת...
היא חיכתה בסבלנות, מקווה שזו תדע מה לא בסדר איתה ומדוע איננה
מצליחה ליצור קשרים מחייבים עם גברים בחייה. מדוע היא מבריחה
אותם  עוד לפני שבכלל התכוונו להעמיק את הקשר איתה. אומרת את
כל המשפטים הלא נכונים, כאילו קראה אותם מתוך ספר על "הדרך
הטובה ביותר להישאר ללא בן זוג". המטפלת, אישה עניינית שלא
מאבדת זמן, הניחה לפניה את דפי האבחון. נועצת מבט לתוך עיניה
האדומות אמרה ללא הקדמות, כי עולה מהדברים שעברה בגיל צעיר
התעללות מינית, מפרטת כי תגובותיה הן פוסט טראומטיות של נשים
החוות אונס, ואחר שותקת חיכתה לתגובת הבחורה שהחווירה מולה
קלות. אז שמעה נעמה את עצמה מסכימה ללא היסוס לתוצאות המבדקים,
זורקת בלחש ודאי את שם אמה אל חלל החדר.