כשהתעופפתי מעל למים הרגשתי אדים חמים באים אליי מתוך מעמקים.
צללתי עמוק עד שהרגשתי שהראות שלי מתחילות להתפוצץ והחלטתי
לחזור בחזרה. יצאתי מהמים רטובה ומוטשת כשמשומקום הוא הגיע עם
חיוך שובר לבבות בפנים ומגבת לבנה ביד ימין. הייתי צריכה להגיב
במילים כמו "לך, ואל תחזור", או "אני לא צריכה אותך או את
המגבת שלך", אבל במקום הדבר היחיד שיצה לי מהפה היה "תודה".
לקחתי ממנו את המגבת ביד רועדת, פחות מהקור ויותר מעצם העובדה
שהוא לידי. "מה אתה עושה פה, אני חשבתי שהיה בינינו הסכם", אני
הבטתי בו, והסתכלתי איך החיוך המקסים שלו הופך לאט לביטוי חסר
משמעות. הוא התעלם מהשאלה שלי והסתכל עליי בזמן שניגבתי את
הכנפיים שלי. "אני התגעגעתי אלייך, וההסכם שהיה לנו היה רק
שלך", הוא לא לגמרי טעה, אני זו שעשתה את ההסכם כשנפרדנו שלא
יתקרב אליי יותר, אבל אני זוכרת שהוא הנהן כשבקשתי את זה."אולי
נלך למקום שנוכל לדבר, לא ראיתי אותך המון זמן ואני חושב שיש
לנו על מה לדבר", "לא, אתה טועה אין לנו על מה לדבר!".
אני לא מאמינה אפילו עכשיו איך הצלחתי להגיד לו לא, אני חושבת
שזה היה הדבר האתגרי ביותר שנאלצתי לעשות בזמן שהיינו
ביחד."למה את עושה את זה, אני יודע שלא נפרדנו בצורה הטובה
ביותר, אבל אי אפשר להמשיך ככה במיוחד כשאני ומיכל ביחד". מיכל
תמיד הייתה שם בשבילי, היא האחות הטובה ביותר שאפשר לרצות, אבל
כנראה שלא ידעתי מתי להגיד לה להפסיק לעזור לי.
אני המשכתי לשתוק, לא רציתי לדבר איתו, לא להשלים איתו ולא
להכיר בעצם קיומו בכלל, "אם את מתעקשת להמשיך ככה אז בסדר, אני
אעזוב אותך בשקט!". התחלתי לבכות משהו בתוכי לא רצה שהוא יעזוב
אותי, רציתי שהוא ימשיך להציל אותי ולדאוג לי כמו, שעשיתי
בשבילו."אל תבכי", הוא אמר בטון השקט הזה שהוא תמיד השתמש בו,
הוא התיישב על אבל לידי, אני הבטתי בו דרך דמעות והוא נתן למבט
שלו ליפול עליי. אני זוכרת איך הוא אהב את הכנפיים שלי, הוא
תמיד אמר לי איזה מזל יש לי שאני יכולה לעוף למקומות שקטים
ולחשוב, רק עכשיו אני יודעת בדיוק איזה מזל יש לי.
נרגעתי אחרי כמה דקות והפסקתי לבכות, עדיין לא רציתי לדבר
ונראה לי שהוא הבין שאני צריכה עוד זמן להתרגל.אחרי כמה דקות
הוא התקרב אליי ואמר לי בשקט "אני לא רציתי ללכת אז, עכשיו חלק
ממני רוצה להשאר, אבל חלק אחר יודע שזה לא יעבוד, את מבינה?",
הנהנתי, הוא קם והלך.
הורדתי את המגבת ממני והתחלתי לעוף, שוב עפתי מעל המים, רק
שעכשיו חלק גדול ממני לא רצה לחזור וחלק קטן להישאר, אתם
מבינים?